SmartKish_Fly
Liat_Fly

לאכול עם הידיים

מאת: ורד צבעון בלכר, מאמנת בשיטת המעגלים, לדרך חיים והרזיה על פי סודות הקבלה והחסידות
זמן קריאה: 2 דקות
מי אוכל? האם זה העוף הדורס שבתוכי, או הבהמה הטהורה? האם אני אוכלת בנחת, מתוך מודעות לשפע הקיים בעולם והמתחלק לכל הברואים או האם אני חוטפת את האוכל "שלי" ובולעת אותו

איזו תזונה מקבל הבייבי שלנו כבר בבטן?, צילום: 123RF

SmartKish_In

באיזה איבר בגוף אנחנו אוכלים? איזו שאלה – כמובן, הפה, השיניים וכל מערכת העיכול! אבל האמת היא שמבחינה פסיכולוגית וחווייתית, הכל מתחיל בידיים.

בידיים? אתם שואלים. הלוא הידיים הן רק אמצעי. צריך את הידיים כדי שהאוכל יגיע לפה, ולא יותר מזה! טעות בידיכם. בידיים אנחנו לוקחים את האוכל. זו אותה לקיחה המלווה אותנו בכל החיים שלנו. אנחנו לוקחים את האוכל שלנו כמו שאנחנו לוקחים את הכסף שלנו, את הנצחונות הקטנים והגדולים שלנו, את כל מה ש"מגיע" לנו – ורק לנו! בעזרת הידיים אני הופך את האוכל לדבר שהוא שלי בלבד, אני קוטף את הפרי הבשל וכמובן מעלים אותו לתוך גופי. כל התהליך אומר: אני שולט לגמרי.

בבית אבא ואמא חינכו אותי לשבת יפה ליד השולחן ולאכול בנימוס עם סכין ומזלג. אבל אם נדבר בכנות, כשאני פגועה, כועסת, או לחוצה (ובדרך כלל כולם ביחד!), אני מוצאת את עצמי ניגשת למקרר ופשוט שולחת ידיים, בדרך כלל לעוגת השוקולד (האסורה לדיאטה שלי בתכלית), ופשוט "טורפת" אותה  בלי להרגיש. זה "מגיע" לי, לכן אני לא מברכת, ואני אפילו פטורה מלספור את הקלוריות. זה לא באמת אני שאוכלת, זה החיה הטורפת שבתוכי.

למה התעוררה ה"חיה" בדיוק עכשיו? כי כאשר אני מותקפת, אני נשלטת על ידי אחרים. האינסטינקט מגיב בהיסטריה כדי לחזור ולשלוט, ואז אני פונה ל"חברי" האוכל, שהוא טרף קל. הוא לא מתנגד, אני בולעת אותו, הוא הופך לחלק ממני "ולא נודע כי בא אל קרבי".

ליהדות יש מה לומר על הפעולה הפשוטה הזאת. הרי התורה אוסרת לאכול בעלי חיים מסוימים. באופן כללי עופות דורסים אינם כשרים לפי ההלכה. מהו הסימן המזהה את העוף הדורס? עוף כזה תופס את הטרף שלו ומחזיק אותו בין ציפורניו כאשר הוא אוכל אותו. ומצד שני, אם נעבור לבהמות הכשרות, הרי אחד מסימני הזיהוי שלהן הוא הפרסה – כלומר, לבהמה כשרה אין אצבעות! היא אוכלת בלי להחזיק את האוכל בכלל.

ההבדל הוא עמוק מאוד. הבהמה הכשרה אוכלת בלי להחזיק בידיים, היא אוכלת מהשפע הטבעי שזימן לה בורא העולם, והיא רועה  בנחת. היא אינה צריכה "לחטוף", כי אין לה מה לפחד. עשב השדה מצוי לה בשפע. היא מודה לבורא העולם על מה שהיא אוכלת, וסומכת עליו לחלוטין. אבל העוף הדורס קופץ בבהלה על הטרף ולופת אותו חזק כדי שלא יברח. הוא עושה לנו "הצגה" של כוח ולוקח "לבד", כאילו אינו זקוק למתנותיו של הקדוש ברוך הוא. אבל מתחת לכוח המדומה הזה יש חוסר ביטחון עמוק. הטורף מפחד שהאוכל שלו יימלט, ולכן הוא חוטף, סוגר את כל האצבעות על טרפו ואוכל מהר.

נעצור ונתבונן באותו שלב ראשון, של שימת האוכל בידיים. זה הזמן לחשוב – מי אוכל? האם זה העוף הדורס שבתוכי, או הבהמה הטהורה? האם אני אוכלת בנחת, מתוך מודעות לשפע הקיים בעולם, והמתחלק לכל הברואים מתוך הסדר הנפלא שנברא על ידי "הזן את הכל"? או האם אני מתכנסת לרשות היחיד שלי, נחפזת, חוטפת את האוכל "שלי", ואחר כך בולעת אותו מתוך שביעות-רצון עצמית?

התורה רוצה לעזור לנו בהתבוננות הזאת, לנתב את האכילה לכיוון הרצוי והבוטח, הקשור לשפע של הקדוש ברוך הוא. לכן היא מצווה על אמירת הברכה בדיוק ברגע הקריטי הזה, של החזקת האוכל ביד. כאשר האוכל הוא בידי, אני מתבוננת ומבינה שאני לא לוקחת אותו, אלא מקבלת אותו, ולכן אני מברכת את מקור האוכל הזה, מעיין החיים והאנרגיה. אני מתמלאת כוח אמיתי, לא דמיוני. זהו כוח רגוע ושלו, לא בהול. אני לא מאוימת ולא מפוחדת, כי אני סומכת על בורא העולם הזן את הכל.


לאתר של ורד

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו