גם השבוע אין לי תירוצים

השבוע השלישי: ממשיכה לעלות

כל הדרך חזרה מחיפה, היכן שהדיאטן שלי גר, ניסיתי לגבש לעצמי איך אצליח להעביר בצורה אפשרית את מה שקרה לי על המשקל שם אצלו. חשבתי על כל מיני ספינים תקשורתיים, אבל אז נזכרתי שאני לא ביבי וגם לא ליברמן. ניסיתי להרגיע את עצמי שמשבוע שעבר דווקא יש שיפור, אבל המשקל אצל רן צורי היה אכזרי וחסר רחמים. עליה של 1.4 ק"ג מאז השקילה שלפני שלושה שבועות. שום דבר שתאמרו או תחשבו לומר, לא עבר לי בראש, אז בואו ונחסוך מעצמנו את העניין.

נעשה מהיום סדר. פעם בשבועיים אני מדווחת על שקילה ובשבועות האחרים, אכתוב את רשמיי (המאוכזבים בינתיים) מעצמי.

גם חלפה בראשי המחשבה שייתכן והמיזם הזה, שנועד לעצור תהליך הרסני אותו זיהיתי שמתרגש ובא, לא בדיוק עובד. אבל אני לא מרימה ידיים. מעולם לא הרמתי אותן. גם כשאיבדתי את אמי ז"ל, שהייתה האדם הקרוב אלי ביותר ושמנתי כאילו אין מחר וכאילו אני לא מהווה דוגמה לאחרים, לא איבדתי תקווה. בסוף – חזרתי לעצמי.

האג'נדה שלי

גם לא בא לי הפעם לתרץ תירוצים ולהתפתל פיתולים. זהו. אכלתי – שמנתי. היום בבוקר עלו בטיפול עם הפסיכולוגית תכנים מעניינים. אחד הילדים שלי, מבלי לפרט, על מנת שלא לפגוע בפרטיותם, עובר תקופה לא פשוטה. בעבודה כירורגית עדינה, הבנתי שלמרות הפסאדה הכול יכולה שלי כיום, אני נושאת מטען לא פשוט של ילדות עצובה. הייתי תמיד ילדה שמנה ומאז וגם כיום, אני לא קונה דיבורים כמו : אני שמן כי אני אוהב לאכול. מניסיוני, האוכל המופרז מקפל בתוכו מצוקות עמוקות שאינן מוצאות את דרכן לערוצים המתאימים. פתאום נזכרתי שלא בדיוק היו לי המון חברות ואם היו, זה היה עם הרבה התאמצות שלי בכיוון, דבר שנותר בי עד היום. הצורך 'לרכוש' את מקומי בעולם, כאילו הוא לא ברור ולגיטימי מאליו. עד היום נותרה בי הפאניקה שלא יבחרו אותי למשחק ספורט כזה או אחר. מאחר והייתי שמנמנה, שלא לומר מאוד כבדה, לא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר בענייני ספורט. שמרתי על עצמי בעזרת פה גדול ותוקפנות שלא אפשרה לילדים לפגוע בי, אבל מצד שני, לא אפשרה גם להתקרב…

בקיצור, על הבוקר, יום ראשון, שקעתי לי במחשבות עגומות על עבר רחוק ומטריד. ההורים שלי, שניהם כבר לא איתנו, זכו גם הם לקיטונות של האשמות ואי נחת מצדי.

אך באותה נשימה גם מצאתי את עצמי אומרת מבלי משים, שאם יצאתי כיום כפי שיצאתי, אז הם לא עשו רק רע. הבטתי לאחור, על מנת להבין על מי אמרתי את המשפט ההזוי הזה ו…כן, עלי.

ולקינוח: פריצת דרך נפשית

כשאני הולכת לים, אני לעולם לא לובשת בגד ים. בהכרה שלי, העולם עדיין לא בשל לראות אותי כך. פייר? אני נראית זוועה בבגד ים. כך יוצא שילדי משתכשכים להם עם בעלי או עם חברים ואני נשלקת לי על החוף ומקללת את היום בו נולדתי.

קרה המקרה וחברה הזמינה אותי לים, היא עם בתה ואני עם שני ילדי. לבשתי בגד ים ומעל – גופיה. השעות היו לוהטות, בדיוק אלו שהאגודה למלחמה בסרטן ממליצה להימנע בהן מחשיפה לשמש. שלושתנו אשכנזים, (הם בחציים), לבנבנים שנזהרים מאור שמש בוהק.

נס קרה. בהחלטה של רגע, הורדתי את הגופייה ונותרתי עם בגד הים השחור (כמובן) עם הפסים האדומים שלי (שנועדו לטשטש קונטורים בעייתיים). נחשו מה – השמיים לא נפלו. מה החברה שלי (חטובה, מורה דגולה לספורט) חשבה – זאת לעולם לא אדע. אבל שחיתי עם ילדי שלא האמינו למזלם הטוב, אמא לוויתן איתם במים. זאת היתה חוויה מכוננת במסע שלי משנאה תהומית לגופי, לקבלה (עדיין בעייתית, בואו לא נתלהב) מתונה שלו.

עוד ממש מעט מסתיים לו החופש הגדול, הקימות המאוחרות, היציאות מהשגרה, מתחילה שנת לימודים. חייבת להודות בכנות, שאני כבר בשלה לזה לחלוטין.

רעיונות לממרחים, לקראת שנת הלימודים שקרבה אלינו

חלבה ביתית:

לערבב טחינה גולמית עם דבש או סילאן ביחס של 2:1 – לטובת הטחינה, מומלץ להכין כמות גדולה על מנת להקל על הארגון בשעת בוקר לחוצה. אפשר להמיר ולגוון את הטחינה, עם חמאת קשיו, פיסטוק או אגוזי ברזיל.

טחינה מתובלת:

זאת לא בעיה להכין, כמה כפות טחינה גולמית, מיץ לימון, מעט מלח, מעט מים, ערבוב קטן וחסל. כמה גיוונים לטחינה הקלאסית: פטרוזיליה קצוצה / מעט כמון / כף יוגורט + כורכום

כריך טאבון:

על פרוסות הלחם מטפטפים מעט שמן זית וזעתר. ילדים מאוד אוהבים את השילוב. כמובן שרצוי להוסיף ירק ופרי חתוכים, נסו 'להשתגע' מעט, למשל לשלוח עם הילד/ה סלט ירקות או סלט פירות, גרנולה בקופסה עם יוגורט בקופסה לחוד, אולי קצת חמוציות / צימוקים.

והכי חשוב: אל תשכחו את עצמכם. גם לנו מגיע שמישהו יטפל בנו. לפעמים מרוב התרוצצויות והסחות דעת, באין מישהו שיתנדב, אנחנו אפילו לא מטפלים בעצמנו.

שתהיה שנת לימודים ובכלל – מצוינת!

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו