מחקר חדש: חלבון הקשור לאלצהיימר עשוי להגן מפני זיהומים

מאת: ד״ר דלית דרימן - מומחית לרפואת המשפחה ומומחית לרפואה אינטגרטיבית ופונקציונלית

מחקר חדש: חלבון הקשור לאלצהיימר עשוי להגן מפני זיהומים. תמונת אילוסטרציה

במשך שנים רבות מחלת אלצהיימר נחשבה למחלה ניוונית "קלאסית" – כזו שבה חלבונים פגומים מצטברים במוח, פוגעים בתאי העצב וגורמים לירידה בזיכרון, בהתמצאות ובתפקוד היומיומי.

שני חלבונים עמדו תמיד במרכז הסיפור: עמילואיד-בטא וטאו. הראשון יוצר את משקעי העמילואיד, והשני יוצר סבכים בתוך תאי העצב. שניהם נחשבו עד היום לסממנים פתולוגיים מזיקים.

אלא שמחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי היוקרתי Nature Neuroscience מציע נקודת מבט מפתיעה, ואפילו מהפכנית. ייתכן שלפחות חלק מהתהליכים הללו אינם "טעות של המוח", אלא תגובה הגנתית לזיהומים.

טאו: לא רק חלבון הרסני

חלבון טאו קיים באופן טבעי בתאי העצב ותפקידו לייצב את השלד הפנימי של התא. השלד הזה בנוי ממבנים זעירים בשם מיקרוטובולים, המשמשים כמעין מסילות תחבורה בתוך התא.

במחלת אלצהיימר, טאו עובר שינוי כימי שנקרא זרחון יתר. בעקבות השינוי הזה הוא מתנתק מהמיקרוטובולים, מצטבר ויוצר סבכים. עד היום ראו בתהליך הזה את אחד הגורמים המרכזיים לנזק העצבי.

אבל החוקרים ביקשו לבדוק שאלה אחרת: מה קורה לטאו כאשר וירוס תוקף תא עצב?

המפגש בין טאו לווירוס ההרפס

במחקר נבדקה ההשפעה של נגיף ההרפס סימפלקס סוג 1 (HSV-1). זהו וירוס נפוץ מאוד, שאחראי בין היתר לפצעי חום בשפתיים, אך ידוע גם ביכולתו לחדור למערכת העצבים.

כאשר החוקרים הדביקו תאי עצב אנושיים בווירוס, הם גילו דבר מעניין. רמות הטאו המזורחן בתאים עלו במהירות. אך במקום לגרום לנזק בלבד, טאו מזורחן התחיל לפעול באופן שמזכיר פעילות של מערכת חיסון.

החוקרים מצאו שטאו מזורחן נקשר ישירות לחלבונים של הווירוס.הוא נקשר בעיקר לאותם חלבונים שהנגיף זקוק להם כדי לנוע בתוך תא העצב ולהתפשט לתאים נוספים.

איך בדיוק טאו עוצר את הווירוס?

כדי להבין זאת, חשוב להבין איך וירוסים פועלים בתוך המוח. לאחר שהם חודרים לתא עצב, הם "רוכבים" על המיקרוטובולים, מסילות התחבורה הפנימיות של התא, כדי להגיע לגרעין ולהתרבות, ובהמשך כדי לעבור לתאים סמוכים.

הטאו המזורחן פוגע בשני שלבים קריטיים:

• הוא משבש את מסילות התחבורה עצמן, בכך שהוא מתנתק מהמיקרוטובולים וגורם לחוסר יציבות שלהם
• והוא נקשר ישירות לחלבונים של הווירוס, מה שמקשה עליו להשתמש במנגנוני התנועה שלו

במילים פשוטות: הטאו המזורחן גם הורס לווירוס את הכביש, וגם חוסם לו את הרכב.

פחות הדבקה, פחות התפשטות

החוקרים הוסיפו טאו מזורחן לתרביות של תאי עצב לפני הדבקה בווירוס. לאחר מכן הם ראו תוצאה ברורה: פחות תאים נדבקו, מוקדי ההדבקה היו קטנים יותר, והווירוס התקשה להתפשט.

לעומת זאת, טאו שאינו מזורחן לא סיפק הגנה כזו, מה שמחזק את ההבנה שהשינוי הכימי בטאו הוא זה שמאפשר את פעילותו ההגנתית.

חוקרים בוחנים את תפקידו של חלבון טאו בתגובה לזיהומים. צילום: Pexels

הגנה דו-שכבתית במוח

הממצאים משתלבים בתיאוריה רחבה יותר, שנקראת "השערת ההגנה האנטי-מיקרוביאלית של אלצהיימר". לפי גישה זו, גם עמילואיד-בטא, אינו רק מזיק. ייתכן שהוא משמש כחלק ממערכת ההגנה הראשונית של המוח מפני זיהומים.

לפי המודל המוצע:

• עמילואיד-בטא פועל מחוץ לתאים ולוכד פתוגנים
• טאו מזורחן פועל בתוך תאי העצב ומונע מהווירוסים להתפשט

שני החלבונים עשויים ליצור יחד מערכת הגנה דו-שלבית. היא אמורה להגן על המוח, אך עלולה לגבות מחיר כבד כאשר המנגנון פועל לאורך זמן.

אז האם אלצהיימר היא מחלה זיהומית?

לא. החוקרים מדגישים שמחקר אינו טוען שווירוס ההרפס "גורם" לאלצהיימר. הוא גם אינו מציג לא מציג את הטאו המזורחן כחלבון חיובי בלבד.

מה שהוא כן מציע הוא שינוי תפיסתי חשוב: ייתכן שהתהליכים שאנחנו מזהים כפתולוגיים מתחילים דווקא כתגובה הגנתית.

כאשר התגובה הזאת נמשכת זמן רב מדי, היא עלולה להפוך להרסנית. הדבר עשוי להיות משמעותי במיוחד בגיל מבוגר כאשר מנגנוני הפינוי והוויסות נחלשים.

משמעות לעתיד הטיפול

אם טאו ועמילואיד הם גם חלק ממערכת החיסון של המוח, ייתכן שטיפולים שמטרתם "לסלק" אותם לחלוטין מפספסים את התמונה המלאה.

האתגר העתידי של מחקר האלצהיימר עשוי להיות לא חיסול החלבונים, אלא איזון:
איך לאפשר למוח להגן על עצמו מפני זיהומים, מבלי להיכנס למצב של דלקת וניוון כרוני.

המוח – הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו

הממצאים מצטרפים לשורה של מחקרים המציעים הסתכלות רחבה יותר על מחלת אלצהיימר. במקום לראות בה תקלה ניוונית פשוטה, ייתכן שמדובר בתגובה ביולוגית מורכבת של המוח, הכוללת גם מנגנוני הגנה מפני זיהומים.

חלבונים כמו טאו ועמילואיד, שנחשבו במשך שנים לגורמים מזיקים בלבד, עשויים למלא תפקיד הגנתי בשלבים מסוימים. עם זאת, כאשר תגובות אלו נמשכות לאורך זמן, במיוחד בגיל מבוגר, הן עלולות לצאת מאיזון ולתרום לנזק מוחי.

הבנה זו עשויה להשפיע בעתיד על כיוון המחקר והטיפול, לא רק בהפחתת הצטברויות חלבון, אלא בניסיון לשמור על איזון עדין בין הגנה לבין פגיעה.

מקורות

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו