תרגיל לזיהוי הפרעות אכילה
תפוח עץ - מתאים לתזונת ספורטאים - מגן על הגוף במגוון דרכים (pixabay_condesign)
מכאן הכל התחיל
הידעתם שהאכילה היא חוש שאפשר לפתח אותו? ומדוע בכלל חשוב לפתח את החוש הזה? כי הוא מאפשר לנו לאכול את מה שהגוף באמת רוצה וזקוק לו.
בעידן השפע אנחנו אוכלים עם העיניים ("העין רואה והלב חומד") – גם מאכלים שאינם מתאימים לגופנו, מזונות המכבידים על הגוף מסממים אותו, ובכמויות שהגוף לא מסוגל לפרק ולהכיל.
מאידך, כולנו מכירים מצבים של אכילה מתוך חוש טבעי בריא. למעשה כשנולדנו לא הייתה לנו בעיה עם האכילה, כשהיינו רעבים בכינו ואימא מיד נגשה להאכיל אותנו. כשלא יכולנו לאכול יותר הפסקנו לאכול. הכול היה טבעי ופשוט. אבל בהמשך החיים איבדנו את חוש האכילה. אנחנו אוכלים גם כשאנחנו עצובים או משועממים.
ראיתם פעם בטבע בעל חיים שעושה דיאטה? או מתלבט אם לאכול עשב או לאכול בעל חיים אחר? יצורי ממלכות הצומח והחי אוכלים ונאכלים בטבעיות ובפשטות. לא תראו אריה טורף איילה אם אינו רעב. כל בעלי החיים בטבע אוכלים לפי צרכי גופם. הם מודעים לצורך הקיומי שלהם לברוח אם יש איום, וכדי לשרוד עליהם להיות קלים, זריזים ואנרגטיים. כשהם חולים או אוכלים מאכל שהכביד עליהם, מקשיבים בעלי החיים לאותות שהגוף משדר. הם נחים, ואפילו צמים, כדי לתת לגוף להתאזן ולרפא את עצמו.
בתורה נחשב האדם לדרגה הגבוהה ביותר בבריאה, מעל הדומם הצומח והחי – האדם נקרא "מדבר". אנחנו היצור הגבוה והמתורבת ביותר. יש לנו דעת ויכולת בחירה. גם בשרשרת המזון אנחנו בפסגה – וכנראה שלא ממש לא קל להיות שם.
רק אנחנו בני האדם הולכים ומסתבכים עם מזוננו. פעם אנו אוכלים יותר מדי ופעם מהר מדי, פעם מעט מדי ופעם לאט מדי. לעיתים אנו אוכלים מתוך תאווה כמויות שהגוף לא יכול להכיל ולעכל מרב עומס. לפעמים אנו זוללים וסובאים, ולפעמים – צמים ומסתגפים. האנושות, כנראה, סובלת מהפרעת אכילה. והעצוב מכל הוא שאנשים לא מודעים לכך.
יש אינספור שיטות, דיאטות, צומות, והדרכות לאכילה נכונה או הרסנית , ומרב עומס המידע אנחנו הולכים לאיבוד. אנו מנסים כל שיטה חדשה, או המלצה מחברה, או ספר חדש שיצא. אך בסופו של דבר נראה שאף אחת מהשיטות לא תעזורנה לנו עד שלא נוכל בעצמנו לחוש איך ועד כמה לאכול.
העובדה שאכילה היא חוש היא בשורה טובה שכן אפשר לפתח ולאזן כך שיעבוד באופן תקין.
חוזרים לגן עדן
אך לפני שנלמד איך עושים זאת נתחבר לאירוע בו החלה הפרעת האכילה, האירוע בו התנתקנו מחוש האכילה הטבעי שנמצא אצל כל נברא, צומח דומם חי ומדבר.
עלינו להתחקות אחר שורש הפרעת האכילה שלנו, הנקודה בנפש בה מופרים איזוניה הטבעיים בכל הנוגע לאוכל. בתורה, מסומלת נקודה זו בידי סיפור החטא הראשון בעולם, חטא עץ הדעת. העובדה כי מכל הדברים בעולם היה כרוך החטא הראשון דווקא באכילה מלמדת אותנו עד כמה עמוקה ורגישה נקודה זו בהווייתנו.
ניתן להמשיל את גן העדן לרחם, ואת הגירוש ממנו – ללידה. והנה, אחד הדברים הבולטים ביותר בתקופת ההיריון הוא שהאכילה בו היא יחסית פשוטה ונטולת תסביכים. העובר ברחם ניזון ישירות לתוך בטנו, ללא תיווך מתערב של מודעות או בחירה. אף אכילתה של האם – היודעת שהיא 'אוכלת עבור שניים' ושכרסה תופחת ממילא – הרבה יותר טבעית ומשוחררת מאשר בדרך כלל. באותו אופן ניתן לדמיין את החיים בגן עדן, בו כל מה שאכלו הוא פירות מתוקים הישר מן העצים, כמצב בו האכילה מתוזמנת על פי המחזוריות הטבעית של רעב-שובע, ואינה חוויה עצמית הנבדלת מצורכי הטבע. ואכן, גם על האיסור לאכול מפירות עץ הדעת לא כתוב שהתקבל בהתנגדות כלשהי.
הפרת האיזון הזה נעשית בידי הנחש. הנחש מבקש לחבל בקשר הטבעי בין האדם ואלוקיו, ולשם כך מחדיר באדם מודעות עצמית שלילית – הרגשה שהוא נבדל ורחוק מא-לוהים. וכיצד הוא עושה זאת? דרך פיתוי חווה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. פרי עץ הדעת הופך את האכילה הטבעית של גן עדן לאכילה מודעת לתכלית של עצמה – אכילה המרוכזת בעונג האישי והבונה חוויה של פירוד ועצמאות.
מסתבר שהדבר הראשון בחיי האדם שנעשה נגוע בידי מודעות עצמית כזאת הוא האכילה (המודעות לַעירום התרחשה רק אחר כך, אולי כהרחבה של המודעות לאכילה לכדי מודעות אל הגוף בכלל). המקום בו האדם החל להרגיש את עצמו לראשונה כמשהו נבדל הוא הבטן שלו . דבר זה מומחש בכך שהמילה "אני" זהה בגימטרייה למילה "בטן": חוויית האני הנפרד שלנו מרוכזת כביכול בבטננו. דבר זה מוביל ישירות לגירוש מגן עדן, שמתגלה כהגחה מבטן האם לטובת הקיום הנבדל של בטננו שלנו.
אם כן המטרה היא לתקן את חוש האכילה שלנו, ולחזור למצב המודעות הבראשיתי של אכילה מתוך רעב ושובע. מאחר וחוש האכילה הוא בתוכנו עלינו לגלותו ולפתח אתו מחדש, כדי שנגיע לאכילה מתוך רעב ונפסיק לאכול כשנהיה שבעים.
התרגיל:
יש תרגול נפלא שאני עושה עם המתאמנים שלי דרך יומן אכילה בו הם רושמים כל מה שעובר את השפתיים ונכנס לפה.
לפני האכילה מתרגלים עצירה. נושמים מספר נשימות כדי להגיע למצב גופני נפשי רגוע ואז מתבוננים: האם אני רעב? באיזו דרגת רעב אני נמצא בסולם הרעב והשובע – מ-1-עד 10? ואז לרשום את דרגת הרעב.
וכן בתום הארוחה להתבונן ולכתוב את דרגת השובע גם מ-1-עד 10 – האם אני שבע או מפוצץ? ("מפוצץ" = דרגה 10)
תרגול זה מעורר מודעות שהיא התחלת הדרך לחזרה לאכילה מאוזנת, טבעית ובריאה יותר. הכוונה לחזור למנגנון הטבעי שהגענו איתו לעולם ולבדוק באיזה מקום וזמן כל זה השתבש.
וכעת, במודעות ותשומת לב אפשר לפתח את השריר של חוש האכילה ולאכול מתוך מודעות והקשבה לצרכי הגוף. להעניק לו את מזונות בריאים וטבעיים כמו אלו שנאכלו בגן עדן, לחזור לטבע ולפשטות שבאכילה. וכשהלב מלא שמחה להודות על הגוף היקר שקיבלנו במתנה ולשמור עליו בקדושה ובאהבה.
