גם לכם עשו את זה?
גם לכם עשו את זה?
כמה פעמים שמענו אחרים ואת עצמנו אומרים לילדים שלנו משפטים כמו: "אם תהיה ילד טוב, תקבל קינוח/סוכרייה". או "היית ילד רע, לא תקבל ארטיק כמו כל הילדים האחרים".
משפטים מהסוג הזה הם בדיוק מה שיוצר עבור הילד את החיבורים הראשונים בין תזונה רגשית לתזונה קולינרית. עם השנים הוא מפנים את החיבור הזה עמוק לתוכו ואת הקשר בין היותו ילד טוב או רע לבין טיב מערכת היחסים שלו עם האוכל.
הורים רבים לא מצליחים לבנות בביתם אטמוספירה מאפשרת ובונה עבור ילדיהם. הם סוחבים קשיים וכאבים עוד מיחסיהם עם הוריהם וכן מיחסים בינם לבין עצמם ולא מצליחים לשלוט ברעל שמציף אותם. אותם ילדים, מי יותר מי פחות, לוקחים על עצמם קצת מהרעל הזה ומתחילים להפנים שבאיזשהו מקום הם אלה שאשמים בבעיות של אמא ואבא. ילדים אחרים, בעלי טמפרמנט אקטיבי במיוחד, יתמרדו עוד מגיל צעיר בהוריהם וחלקם יהפוך בעתיד לבעלי אופי עברייני כזה או אחר.
מערכת יחסים מורכבת עם אוכל מהווה נקודת מפגש בין אותה תזונה רגשית רעילה לבין ביטוי תגובתי רגשי מול אוכל. כאשר מטופלת נזכרת איך לאורך כל ילדותה היתה צריכה להימלט לחדרה מהחשש שהוריה יאשימו אותה בכל ריב שמתרחש בבית, היא ידעה מצוין להפוך את חדרה למטבח הפרטי שלה תוך שמדפי הספרים הופכים להיות המזווה הפרטי שלה. מטופל אחר הפך בהדרגה עוד בנערותו ל"שעיר לעזאזל" המשפחתי, כאשר אימו האשימה אותו על כל הכשלונות של אביו, שאותו היא לא הצליחה לתקוף כפי שהצליחה לעשות זאת מצוין מול בנה.
סביבה רעילה, תזונה רעילה
מטופלים אלו התרגלו עם השנים לחיות בסביבה רעילה. כאשר התבגרו וניסו לשנות את דפוסי חייהם הם התקשו להסתגל למציאויות אחרות. בכל פעם שחוו תקופות יותר טובות הם נמשכו חזרה אל העבר, אל הסביבה הרעילה. החיבור לאכילה הרגשית התבטא בכך שבהדרגה הם פיתחו שיטות שונות להתגונן מול אותה תזונה רגשית רעילה. לדוגמא, נשים רבות שהחלו לצום או לצמצם בצורה משמעותית את אכילתן ביטאו בכך את הרצון שלהן להימנע מתזונה רעילה וכלל לא משנה להן אם מדובר בתזונה רגשית או תזונה קונקרטית. כלומר אם האוכל שהיא אוכלת הוא רעיל, התגובה האוטומטית היא להימנע מהזנה כלשהי כדי להבטיח את בריאותה.
מטופלים ומטופלות אחרים הלכו לכיוון אחר. מכיוון שלא הצליחו להילחם ולהתגונן מול סביבות רגשיות רעילות הם הפכו את האכילה עצמה, את התזונה הקונקרטית, לדבר היחידי שיוכלו לבטוח בו. כלומר הם קיבלו החלטה (לא מודעת בדרך כלל), לא להכניס לתוכם רגשות שיהרסו אותם (למשל תלות שמזכירה להם תלות בהורים פוגעים) ומנגד מסכימים להכניס אוכל בכמויות גדולות יותר תוך כדי שהם שולטים בפעולת ההתארגנות לאכילה ובכך משלים את עצמם שהצליחו לשלוט ברמה כזו או אחרת על תזונתם הנפשית.
תהליך טיפולי מהווה עבור רבים סביבה מיטיבה בה בהדרגה אנשים רבים יכולים להשתחרר מדפוסים של הרס עצמי אותם הם הפנימו בביתם. התפקיד של המטפל הוא לשמור עבורם את הרעל שספגו מהורים מאחר וכאשר הם מנסים זאת מול ההורים עצמם, ההורים לא מסוגלים להכיל את הכאב של ילדם. לאחר מכן, בהדרגה, הטיפול מאפשר לחוות סביבה פחות רעילה וללמוד איך נשארים בסביבה חדשה זו בלי הצורך האוטומטי לחזור אל המקום המוכר, הידוע, הרעיל.
לקריאה נוספת, אני ממליץ על הספר Micheal Eigin / Toxic Nourishment
לאתר של רוני מייזליש