כדאי שתחשבו על זה

האם המוח שלנו והמחשבות שלנו על מזון כלשהו שותפים בקביעת רמת השובע שנחוש כאשר נאכל את אותו מזון? מחקר חדש מאשר שאכן כך הוא.

מחקר שנערך לאחרונה בדק האם תחושת השובע הפיזיולוגית, כפי שהיא נמדדת דרך הורמון העיכול גרלין, מושפעת מדעתנו על האוכל אותו אנחנו אוכלים.

הנבחנים, 48 במספרם ובריאים, קיבלו לשתות שייק בערך קלורי של 380 קלוריות והתבקשו להשתתף בתרגיל תמורת 75$.  לחציים נאמר שהם קיבלו משקה עתיר קלוריות  (620 קלוריות) ואילו לחציים נאמר שהם קיבלו שייק דל קלוריות (140 קלוריות).

רמות הגרלין, הורמון הרעב, נמדדו  שעה לפני השתייה וחצי שעה אחרי השתייה. לפני שתיית השייק נתבקשו המשתתפים לקרוא את הפירוט (140 או 620 קלוריות) בהקשר לשייק שקיבלו. אחרי השתייה נתבקשו המשתתפים לתאר את תחושתם ואת השייק.

התוצאות היו חד משמעיות: דרגת השובע אותה תיארו המשתתפים היתה בהתאמה לשובע של מה שהם חשבו שהם שתו.

אצל אלה שחשבו ששתו שייק עתיר קלוריות היתה הירידה בגרלין דרמטית ותלולה ואילו אצל אלה שחשבו ששתו שייק דל קלוריות היתה הירידה בגרלין איטית יותר.

ובהתאם היתה גם תחושת השובע אצל המשתתפים. השובע היה מותאם למה שהמשתתפים האמינו שהשייק הכיל, ולא למה שהשייק היה באמת.

נראה שכדי לרזות כדאי לנו לשכנע את עצמנו שמה אנחנו אוכלים הוא עתיר קלוריות שכן חשיבה כזאת תוביל לתחושת שובע מוגברת ולירידה בהורמון הרעב הגרלין. כידוע רמת הורמון הגרלין מוגברת כשאנחנו רעבים, כחצי שעה לפני האוכל, ורמתו יורדת אחרי האכילה.

שאלתי את החוקרים האם הם בחנו את המצב אצל שמנים – בינתיים לא. ההנחה שלי היא שהשמנים לא יגיבו באופן דומה ושאצלם תהיה הירידה ברמות הגרלין הרבה יותר איטית גם כשידעו שהמזון עתיר קלוריות.

בעכברים כבר נצפה כיוון דומה, דהיינו תוספת גרלין הגבירה את הרצון לאכול וזאת בלי קשר לכמות שנאכלה כבר.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו