ecosupp_FLY

Powered by WP Bannerize

11_flyR

Powered by WP Bannerize

חג המדורות

מאת: שני ריף-פרופסורסקי, נטורופתית
לקראת חג המדורות, שני ריף פרופסורסקי חוקרת את שורשיו ההיסטוריים של המרשמלו מצמח אלתאה, ומציעה לנו לחזור למקורות למדורה של פעם עם תפוחי אדמה ובצל בטעם אדמה (ללא אלומיניום) ושירים מסביב למדורה.

"הרוח נושבת קרירה-רה-רה, נוסיף עוד קיסם למדורה-רה-רה…"

ל"ג בעמר, אחד החגים ששורשיו ההיסטוריים כמעט ונשכחו, ומה שנשאר זוהי המדורה, או הקומזיץ (בתרגום מילולי מיידיש: בואו שבו).
והפעם לא ארחיב על הפן האקולוגי של החג, הגורם לנו להזדהות עם אירופה המכוסה ענן אפר – על כך מוזמנים לקרוא את מה שכתבתי ביום העצמאות.

הפעם בחרתי להרחיב על שורשיו ההיסטוריים של מה שהפך לאחד המפגעים האקולוגיים של החג הזה בשנים האחרונות: שורש המרשמלו. למה מפגע אקולוגי? בגלל אריזות הפלסטיק הנזרקות, לפעמים לתוך המדורה ולפעמים סתם "נשכחות" בשטח.

מלבד המפגע הסביבתי, המרשמלו כמו כמעט כל ממתק מצוי מהווה מפגע בריאותי. הוא מכיל בעיקר סוכר לבן, חלבון ביצה מעובד, לפעמים צבעי מאכל, ועוד כל מיני חומרים שנועדו לשפר את הטעם והמרקם, חלקם מזיקים יותר וחלקם פחות, אף אחד מהם לא מזין או מועיל במיוחד.

אבל שורשיו ההיסטוריים של המרשמלו מרשימים הרבה יותר:

מרשמלו הוא בעצם שמו של צמח, הידוע גם בשמו הלטיני אלתאה Althaea officinalis, סוג של חוטמית, שהשורש בעל האופי  הרירי שלו משמש כצמח מרפא בעל חשיבות רבה, במיוחד לשיקום של ריריות פגועות בדרכי הנשימה והעיכול ולריפוי פצעים חיצוניים ופנימיים (כולל אולקוס, שיעול מגורה ועוד). הממתק היה יכול לעזור למי ששאף יותר מדי עשן במדורה, אילו היו ממשיכים להכין אותו מהצמח.

בתחילה חשבתי משום מה שהמנהג לצלות אותו על האש הגיע מהאינדיאנים, אולם מתברר שמקורו באירופה ובאסיה (כולל אצלנו) והוא התאזרח באמריקה רק במאתיים השנים האחרונות. מקורו של הממתק המוכר לנו כיום הוא בצרפת (למרות שיש עדויות על שימוש בו כמעדן לפרעונים עוד במצרים הקדומה), שם ניצלו את הג'לטיניות של השורש כדי להפיק ממנו את המרקם המיוחד בתוספת קציפת ביצים. הוא היגר לאמריקה ושם, לפני כמאה שנה, התחילו לצלות אותו על האש. כאשר התחילו לייצר אותו בייצור המוני, ויתרו לצערי על השימוש בשורש הצמח ובמקומו הכניסו ג'לטין.

הנסיונות שלי ליצור תחליף בריא יותר לממתק המרשמלו, עם או בלי שימוש בצמח האלתאה, עדיין לא הגיעו למרקם שניתן גם לצלות על האש – אני ממשיכה לעבוד על זה, וברגע שיהיו תוצאות אני מבטיחה לעדכן.

תפוחי אדמה במדורה

ובינתיים עוד כמה מלים על המאכלים המסורתיים יותר שלנו למדורות, הלא הם תפוחי האדמה והבצל:
על סגולותיו הבריאותיות של הבצל כבר נכתב כל כך הרבה, ולכן בקצרה: הוא מכייח, עוזר לאזן רמות כולסטרול וסוכר בדם, מטהר ומחטא ועוד…

תפוח האדמה, כמו רוב הירקות, תורם ליצירת סביבה בסיסית ברקמות בניגוד למזונות מהחי היוצרים סביבה חומצית. בכך הוא עוזר להפחית סיכון לדלקות. בנוסף, הוא מכיל רמות גבוהות של אשלגן, שהוא מינרל חיוני במיוחד לאור צריכת הנתרן הגבוהה מדי המקובלת בתרבות שלנו. (יתרון שדי מנוטרל כאשר מוסיפים כמויות של מלח).

תפוחי אדמה בטעם אדמה

במדורות של פעם, נהגנו לזרוק את הבצלים ותפוחי האדמה לגחלים כמו שהם או מקסימום לקשור לחוט ברזל, ואז להוציא אותם ולאכול אותם מפוחמים. כיום נוהגים לעטוף אותם ב"נייר כסף" הלא הוא רדיד אלומיניום, לפני שמשפדים על חוט ברזל. התירוץ הוא כדי לא לאכול אדמה. אבל זה חלק מהכיף של המדורה! ולאלה הטוענים כי זה לא בריא לאכול אדמה כי יש בזה חיידקים, אני משיבה שהנסיונות שלנו להימנע מחיידקים בכל מחיר עולים לנו בבריאות. מה גם שהאש כבר מזמן הרגה את החיידקים שהיו באדמה שמתחת למדורה.

ואומרים לי "אבל במילא לא אוכלים את החלק שנוגע באלומיניום". מה שאולי היה נכון אלמלא העברנו את חוט הברזל קודם דרך המעטפת ואז דרך התפודים והבצלים. כבר יצא לי לפתוח תפו"א ולמצוא בו פס כסוף באמצע. ומה כל כך נורא באלומיניום? נמצאו קשרים ברורים בין הרעלת אלומיניום לבין מחלות שונות של מערכת העצבים: אוטיזם, אלצהיימר ועוד. תודה, אני מוותרת.

אז בואו נהנה מהמדורה עם תפוחי האדמה והבצלים בטעם אדמה, תה צמחים בפינג'ן, עם השירים ומשחקי החברה והאווירה הטובה.

 

לאתר של שני ריף- פרופסורסקי, לחץ כאן

 

השאירו תגובה: