תחילת החיפוש שלי

לאהוב את המזון החדש, צילום: 123RF

משפחתי ואני נוהגים להתבדח שהתמזל מזלנו לחלות כולנו יחד. אולם אז, ב-1993, בעיות הבריאות שלנו לא הצחיקו אותנו בכלל. ארבעתנו – אני, בעלי ושני ילדינו – היינו חולים מאוד. הייתי רק בת 38 וכבר אובחנתי כסובלת מאותה המחלה שממנה נפטר אבי – הפרעות בקצב הלב. רגליי היו תמיד נפוחות מבצקות, שקלתי כמעט 130 ק"ג ולא הפסקתי לעלות במשקל. לעתים קרובות, סבלתי מחוסר תחושה בידי השמאלית, בעיקר בשעות הלילה. פחדתי למות וששני ילדיי יהפכו ליתומים. אני זוכרת שהרגשתי עייפה ומדוכאת כל הזמן. בסופו של דבר, הרופאה שלי אמרה לי שהיא כבר לא יכולה לעזור לי. היא אמרה לי: "לדעתי, כל מה שנשאר לך זה להתפלל."

איגור בעלי היה חולה לעתים תכופות מאז ילדותו. עד גיל 17 הוא כבר הספיק לעבור תשעה ניתוחים. הוא סבל ממחלות כרוניות – יתר פעילות של בלוטת התריס ודלקת מפרקים שגרונית – ובגיל 38 הוא היה שבר כלי. בימים גשומים הוא לא הצליח לכופף את עמוד השדרה הדלקתי והכואב שלו, ונאלצתי לשרוך עבורו את נעליו. קצב הלב שלו היה בדרך כלל גבוה מ-140 פעימות בדקה, עיניו דמעו בימי שמש חמים וידיו רעדו. הוא הרגיש עייף וסבל מכאבים באופן קבוע. הרופא שלו אמר לו שעליו להתכונן נפשית לבלות את שארית חייו בכיסא גלגלים.

בתנו ואליה נולדה עם אסתמה ואלרגיות והייתה ילדה חלשה וחיוורת. היא לא הרבתה לעשות פעילות גופנית, שכן בכל פעם שהיא התחילה לרוץ או לקפוץ, היא הייתה משתעלת ונתקפת קוצר נשימה. ב-1993, בגיל שמונה, היא הייתה מתעוררת כמעט כל לילה עם שיעול שלא היה נפסק עד שאיגור היה מעסה את גבהּ כדי לנקז את הליחה.

בננו סרגיי, שהיה בן תשע, אובחן כחולה סוכרת. ההוצאות הכספיות שלנו על ביטוחים רפואיים, ביקורים אצל רופאים ותרופות הגיעו ל-4,000-2,000 דולר בחודש. ואז, בספטמבר 1993, הרופאים אמרו לנו שסרגיי חייב להתחיל טיפול באינסולין.

איגור ואני היינו בהלם. סבתי חולת הסוכרת נפטרה באותה תקופה ממינון-יתר של אינסולין, ולא יכולתי להעלות על דעתי את האפשרות שסרגיי ייטול את התרופה החזקה הזו. אני זוכרת שישבתי במטבח כל הלילה ובכיתי. שאלתי את אלוהים מדוע הוא מעניש את המשפחה שלי. במה חטאנו? כמה נוכל עוד לסבול? מדוע המצב הבריאותי שלנו הולך ומידרדר מיום ליום למרות כל מאמצינו? ידעתי שאסור לי לתת לסרגיי אינסולין. פשוט אסור לי.

בבוקר הלכתי לספרייה הרפואית ומצאתי כמה ספרים אודות סוכרת. בכולם היה כתוב שבסופו של דבר, זריקות האינסולין יחלישו את ראייתו של סרגיי, והן עלולות גם לגרום לכשל כלייתי. כעת, הפחד שלי מאינסולין גבר עוד יותר. לא ידעתי מה לעשות ולכן דחיתי את ההחלטה. קיוויתי שאצליח לדחות את התחלת הטיפול באינסולין לשבועיים או שלושה, עד שאמצא פתרון. סבתי נהגה לומר "יגעת ומצאת תאמין," וכשמילותיה מהדהדות באוזניי, התחלתי לחפש במרץ אחר פתרון שיעזור לסרגיי.

קראתי, האזנתי וחקרתי ללא הרף. שאלתי את כל מי שפגשתי על טיפולים חלופיים בסוכרת. לאחר שהפחדתי רבים מהם, הבנתי שיהיה זה הגיוני מצידי לפנות בשאלות רק לאנשים שנראים בריאים. בהדרגה, שיכללתי את יכולותיי לזהות אנשים בריאים ברחוב ופיתחתי גישה ייחודית. הייתי ניגשת לאדם זר ואומרת לו: "הי, אתה נראה ממש קורן מבריאות!" לרוב, הוא היה מחייך ואומר: "תודה לך!" בשלב הבא שאלתי אותו על סוכרת. בהתחלה נפלתי ברשתם של כמה אנשי מכירות ותועמלני תרופות. תוך שבוע צברתי ערימה גדולה של כרטיסי ביקור של חברות שונות שמוכרות תוספי תזונה או מציעות טיפולים טבעיים לסוכרת. לא היה לי מושג מה אני מחפשת, אבל המשכתי לעשות זאת.

"לא, תודה. אני לא אוכלת את מה שאת אוכלת"

לאחר חודשיים הנס קרה! היקום זימן לי אישה מקולורדו, שעסקה באותה תקופה בתחום המזון הצמחי החי. אליזבת עמדה לפניי בתור בסניף הבנק הסמוך לביתי. כשהתבוננתי בה, הבנתי מייד למה אנשים מתכוונים בביטוי "עור קורן". אמרתי לה שהיא נראית קורנת מבריאות ושאלתי אותה אם היא מאמינה בריפוי טבעי מסוכרת.

היא חייכה אליי ואמרה: "בוודאי!"
"איך זה שאת כל כך בטוחה?" שאלתי אותה בסקרנות.
"מכיוון שלפני עשרים שנה ריפאתי את עצמי מסרטן המעי הגס, שהיה כבר בשלב 4," היא ענתה מייד.
"אבל זה לא אותו דבר כמו להיות חולה בסוכרת!" מחיתי.
"דווקא כן, זה אותו דבר בדיוק," אליזבת תיקנה אותי בביטחון.
"אפשר להזמין אותך לארוחת צהריים?" שאלתי אותה. "הייתי שמחה לשוחח איתך."
"לא, תודה. אני לא אוכלת את מה שאת אוכלת, אבל אשמח לענות על שאלותייך," היא אמרה.

ישבנו מחוץ לבנק והיא סיפרה לי על מזון צמחי חי. בהתחלה הייתי מאוכזבת. חיפשתי פתרון רציני יותר. הייתי מוכנה לעבוד קשה ולשלם סכומי כסף גבוהים תמורת צמח מרפא מיוחד או טיפול מחולל ניסים. אכילת מזון צמחי חי נשמעה לי פתרון מופרך ופשטני מדי. שמעתי על כך בעבר, אך לא נמניתי עם הטיפוסים הנאיביים שמאמינים בסגולות הריפוי של מזון חי. "האם את מאמינה שבני-אדם יכולים להתקיים רק על פירות וירקות, אגוזים וזרעים חיים?" שאלתי את אליזבת.
תשובתה כללה שלוש טענות שלא הצלחתי להפריכן:

1. חיות אינן מבשלות.
2. אני אוכלת מזון צמחי חי בלבד זה עשרים שנה וריפאתי את עצמי מסרטן המעי הגס.
3. לא הגעת לעולם הזה עם תנור או כיריים שצמודים לגופך.

אלו הן טענות שרחוקות מלהיות מדעיות, אך לא הצלחתי לחשוב על נימוקי נגד שיסתרו אותן. מעבר לכך, התרשמתי מאוד מהמראה הצעיר של אליזבת ורציתי נואשות שבני המשפחה שלי ירגישו טוב יותר. אליזבת השאילה לי ספר על מזון צמחי חי ונתנה לי את מספר הטלפון שלה. חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא את הספר.

עליי לציין כי עד 1993 פורסמו ספרים מעטים בלבד בנושא מזון צמחי חי, והם לא נמכרו בחנויות הספרים אלא על-ידי המחברים עצמם. קראתי במהירות את הספר ששאלתי מאליזבת, ופתאום היתרונות האפשריים של המזון הצמחי החי נראו לי ברורים ביותר. נבהלתי לרגע. המחשבה שעלתה במוחי הייתה "עכשיו אני צריכה לוותר על התענוג האחרון שנשאר לי בחיים." עם זאת, הייתי להוטה לנסות את התזונה החדשה ולראות אם היא תעזור לנו.

"אני לא מסוגל לחיות על אוכל של ארנבים"

איגור הבחין בחרדה שלי. הוא שאל אותי מה אני קוראת.
"מותק," אמרתי לו, "אני חושבת שמצאתי את הפתרון שיעזור לסרגיי – מזון צמחי חי! אבל אני חוששת שהוא לא יצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. אולי אתה מסכים שננסה את זה ביחד, כמשפחה, במשך כמה שבועות בלבד, ונראה אם זה פועל?"

איגור התרגז. "אני גבר רוסי ואני לא מסוגל לחיות על אוכל של ארנבים. אני עובד בעבודה גופנית קשה. אני אוהב את הבורשט הרוסי שלי עם חתיכות בשר. וחוץ מזה, אוכל מאחד את המשפחה. ארוחת הערב היא ההזדמנות היחידה שלנו להיות יחד. את רוצה שנשב ונאכל מקלות גזר? חשבי קצת. אדם צריך ללמוד במשך 14 שנה כדי להפוך לרופא! את חושבת שאת יודעת יותר מהרופאים? חשבי על כל מיליארדי הדולרים שהממשלה מוציאה על מחקרים רפואיים. את רוצה להגיד לי שהם לא מבינים כלום ואת כן? אם זה היה כל כך קל להיות בריא, הרופאים כבר מזמן היו אומרים לך איך לעשות את זה. את יודעת כמה אני אוהב אותך, אבל אם תתעקשי לעבור לתזונה המטורפת הזאת, את חייבת להבין שזה יוביל לגירושין."

התאכזבתי, אך החלטתי לחזור לנושא הזה בעיתוי מתאים יותר. בוקר אחד התעורר בעלי והרגיש רע יותר מתמיד. הייתה לו נפיחות גדולה בצוואר, הוא סבל מכאבים ולא היה יכול לדבר. לקחתי אותו לבית-החולים. לאחר שהרופא ראה את תוצאות בדיקת הדם, הוא אמר לאיגור שהוא חייב לעבור ניתוח. "בלוטת התריס שלך אינה מתפקדת ואנחנו חייבים להוציא אותה."

איגור מחה. "כבר עברתי תשעה ניתוחים ואף אחד מהם לא עזר לי. החלטתי שלעולם לא אעבור עוד ניתוח."
"הניתוח הזה בלתי נמנע," הכריז הרופא.
"ומה אם אסרב?" שאל איגור בהתרסה.
"אתה תמות," הסביר הרופא בשלווה.
"מתי?" שאל איגור.
"קרוב לוודאי תוך חודשיים," ניבא הרופא.
"במקום לעבור ניתוח, אני אתחיל לאכול מזון צמחי חי!" הכריז איגור.

עזבנו את בית-החולים. אז, ב-21 בינואר 1994, לא ידענו שזו תהיה נקודת המפנה במצב הבריאותי של משפחתנו. מאוחר יותר באותו יום, אני, בעלי ושני ילדינו הצעירים התחלנו לאכול מזון צמחי חי, ואנחנו ממשיכים לעשות זאת עד היום. אולם כשנסענו הביתה מבית-החולים לא היינו מודעים למה שמצפה לנו בעתיד, ולמרות זאת הסכמנו לנסות את המזון הצמחי החי במשך שבועיים, כדי לראות אם הוא יוביל לשיפור כלשהו במצב הבריאותי שלנו.

כמה שעות לאחר מכן, כשאיגור יצא לעבודה, נכנסתי למטבח. הבנתי שייתכן שזוהי הזדמנות בלתי חוזרת לעשות שינוי תזונתי דרסטי, ולכן הייתי החלטית. בדקתי היטב את כל המזון שהיה לנו במקרר ובארונות, וגיליתי שכמעט אין לנו מזון צמחי חי. אני חייבת לזרוק את הכול! לקחתי שקית אשפה עבה וגדולה והכנסתי אליה את כל אריזות השעועית, הספגטי, דגני הבוקר, האורז, הארוחות המוכנות, השלגונים, הקצפת, הלחמים, הרטבים, הגבינה והטונה. בשלב הבא זרקתי את מכונת הקפה, הטוסטר וסיר הפסטה. כיביתי את ברז הביטחון של הגז וכיסיתי את הכיריים במשטח חיתוך גדול. המטבח שלנו נראה כאילו אנחנו עומדים לעבור דירה. הפריט האחרון שנשאר על השיש, היה תנור המיקרוגל הענק והיקר שלנו.

כשגרנו ברוסיה לא יכולנו לרכוש מיקרוגל, שכן מדענים רוסים חקרו ומצאו שתנורי מיקרוגל מסוכנים לבריאות, והם נאסרו למכירה. לכן, כשהגענו לארה"ב, קנינו תנור מיקרוגל גדול. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לעשות בו. התחלתי לחשוב על הכריכים הטעימים עם הגבינה המומסת ועל כל המעדנים שהייתי מכינה בעזרתו. ואז חשבתי על סרגיי והסוכרת שלו. יותר מכול, רציתי שהוא לא יזדקק לאינסולין. לקחתי פטיש, ריסקתי את דלת הזכוכית של התנור ושמתי אותו במחסן. הוצאתי מהארונות את כל המחבתות והסירים החדשים שלנו, שקניתי לקראת החגים, והנחתי אותם על המדרכה שליד הבית. הם נעלמו משם תוך דקות ספורות. לאחר מכן מיהרתי למרכול הקרוב.

מי הזיז את הגבינה שלי?

באותה תקופה לא הייתי מודעת לקיומם של מאכלי גורמה חיים. לא ידעתי מה אוכלים אנשים שאימצו תפריט צמחי חי. מעולם לא פגשתי אנשים כאלה, מלבד אליזבת, שאכלה מזון פשוט. מעולם לא שמעתי על קרקרים מיובשים מזרעי פשתה, חלב אגוזים, גבינת זרעים או עוגות חיות. חשבתי שתפריט צמחי חי מורכב בעיקר מסלטים. מעבר לכך, גדלתי ברוסיה, שבה ניתן היה להשיג פירות וירקות טריים רק בקיץ. היינו רגילים לאכול תפוחי אדמה, בשר, מקרוני, הרבה מוצרי חלב ולפעמים גם פירות. לא היינו רגילים לאכול סלטים ובני משפחתי לא אהבו ירקות. לכן, לא הכרתי את מחלקת הירקות שבמרכול המקומי שלנו וביקרתי רק במחלקת הפירות. בגלל בעיות תקציב קנינו רק תפוחים, תפוזים ובננות, אותם נהגתי להעמיס על עגלת הקניות שלי.

כשילדיי חזרו מבית-הספר ואיגור הגיע הביתה מהעבודה, הם שאלו כרגיל מה יש לאכול. אמרתי להם להסתכל במקרר. הם לא יכלו להאמין למראה עיניהם. "איפה כל האוכל המוכן?" "לאן נעלמה הגלידה?" הם כעסו עליי והתחילו להשתולל.

סרגי אמר: "אני מעדיף לקבל זריקות אינסולין למשך כל החיים ולא לאכול את האוכל המטורף הזה." הם סירבו לאכול והלכו לחדריהם לצפות בטלוויזיה.

איגור אכל שתי בננות והתלונן שהאוכל הזה רק גורם לו להיות רעב יותר. הזמן עבר לאט באותו יום. אני זוכרת שכולנו הסתובבנו מחדר לחדר והסתכלנו על השעון. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי כמה זמן הקדשתי לתכנון התפריט, להכנת המזון, לאכילתו ולניקיון שלאחר הארוחות. הרגשנו עייפות וחוסר נוחות. זו הייתה תחושה מוזרה. לא ידענו מה לעשות. ניסינו לצפות בטלוויזיה, אבל לא יכולנו לסבול את הפרסומות המפתות לעוף בגריל. בקושי החזקנו מעמד עד השעה תשע בערב. מכיוון שלא הצלחתי להירדם על קיבה ריקה, שמעתי צעדים במטבח ורעש של מגירות שנפתחות ונסגרות.

בבוקר התעוררנו בשעה מוקדמת מהרגיל והתאספנו במטבח. שמתי לב שעל השיש היו מונחות קליפות רבות של בננות ותפוזים. ואליה סיפרה לנו שהיא לא השתעלה באותו לילה. אני זוכרת שאמרתי לה: "זה רק צירוף מקרים. לא יכול להיות שהתזונה החדשה השפיעה כל כך מהר." סרגיי בדק את רמת הסוכר שלו. היא הייתה עדיין גבוהה, אך נמוכה יותר מהרמה הממוצעת שלו בשבועות האחרונים שקדמו לשינוי. איגור ואני הבחנו בעלייה מסוימת ברמת האנרגיה שלנו, ובאופן כללי, הרגשנו קלילים יותר ומצב הרוח שלנו היה חיובי יותר. היינו גם רעבים מאוד.

חלומות על פיצה

מעולם לא טענתי שהמעבר למזון צמחי חי הוא קל. לאמתו של דבר, הוא היה קשה מאוד לארבעתנו. הגוף שלנו דרש את המזון שנהגנו לאכול. מהיום הראשון ובמשך כמה שבועות, דקה אחר דקה, חלמתי בהקיץ שאני אוכלת בייגל עם גבינת שמנת, מרק חם, שוקולד או לפחות סוגים שונים של חטיפים. בלילה, בשנתי, חיפשתי צ'יפס מתחת לכרית. לקחתי בהיחבא שני דולר מהקופה המשפחתית ושמרתי אותם בכיסי. זממתי לפנות לעצמי חצי שעה, להתגנב למסעדה שמעבר לפינה ולקנות משולש פיצה חם, מהביל ומלא גבינה. תכננתי לאכול אותו במהירות לפני שמישהו יראה אותי, לרוץ הביתה ולהמשיך בתזונה החדשה שלנו. למרבה המזל, לא הייתה לי חצי שעה פנויה באותו יום.

בינתיים, השינויים החיוביים התחוללו במהירות. ואליה הפסיקה להשתעל בלילה ולא סבלה מאז אפילו מהתקף אסתמה אחד. רמת הסוכר של סרגיי החלה להתייצב. הנפיחות שהייתה לאיגור בצוואר נעלמה. הדופק שלו ירד ותסמיני תפקוד-היתר של בלוטת התריס שלו פחתו מיום ליום. שמתי לב שהבגדים שלי היו רופפים יותר סביב גופי, גם לאחר שהוצאתי אותם ממייבש הכביסה. זה לא קרה מעולם. הייתי נרגשת! בכל בוקר רצתי למראה ובחנתי את פניי. ספרתי את הקמטים שנעלמו. אין ספק שמראה הפנים שלי השתפר ונראיתי צעירה יותר.

חודש לאחר שהתחלנו לאכול מזון צמחי חי, סרגיי שאל אותי מדוע עליו לבדוק את רמת הסוכר שלו מדי שלוש שעות, שכן היא הייתה תקינה באופן עקבי. אמרתי לו שהוא יכול לבדוק את רמת הסוכר פעם ביום בלבד, בבוקר. הדופק של איגור ירד ל-90 פעימות בדקה, הקצב הנמוך ביותר שהיה לו זה שנים. ואליה הייתה מסוגלת לרוץ בבית-הספר למרחק של חצי ק"מ בלי להשתעל. אני עצמי ירדתי במשקל כ-7 ק"ג. כולנו שמנו לב שיש לנו אנרגיה רבה יותר. רמת האנרגיה שלי הייתה כה גבוהה עד שהפסקתי ללכת והתחלתי לרוץ! רצתי ממגרש החניה לחנות ובחזרה, וכן במעלה ובמורד המדרגות בבית. היינו חייבים למצוא פעילויות שאליהן נוכל לנתב את עודפי האנרגיה שלנו.

קראתי פעם שריצה היא פעילות חובה לחולי סוכרת, שכן במהלך הריצה השרירים מייצרים כמות גדולה של אינסולין. החלטנו להתחיל לרוץ, בתור בילוי משפחתי. בסופו של דבר, רמת הסוכר של סרגיי התייצבה לגמרי בזכות התזונה החדשה והריצה הסדירה. מאז שהתחלנו לאכול מזון צמחי חי ועד היום, הוא לא סבל מתסמיני סוכרת כלשהם.

מה עושים עם כל האנרגיה הזאת?

כדי לעודד את ילדיי להמשיך לרוץ, רשמתי אותנו לתחרות ריצה. מכיוון שלא רצנו בעבר, בחרתי את המירוץ הקצר ביותר שיכולתי למצוא. זה היה מירוץ למרחק של 1 ק"מ בלבד, והוא נערך בפארק וושינגטון שבדנוור. כשהגענו לתחרות, מצאנו את עצמנו מוקפים בילדים צעירים מאוד, אך לסרגיי וואליה לא היה אכפת. ארבעתנו הצלחנו להגיע לקו הסיום, אדומים ומתנשפים. קהל ההורים קיבל את פנינו וכל אחד מאיתנו קיבל מדליה בזכות זכייה "במקום הראשון בקבוצת הגיל שלו" – הזכייה הראשונה שלנו בתחום הספורט. ילדיי כה שמחו עד כי הם סירבו להסיר את המדליה מצווארם במשך שבוע. הם אפילו ישנו איתן. הם ביקשו ממני שארשום אותם לתחרויות נוספות, ואכן כך עשיתי. מאז, נהגנו להתחרות כמעט בכל סוף שבוע.

ארבעה חודשים אחרי שעברנו למזון צמחי חי, השתתפנו במירוץ למרחק של 10 ק"מ, יחד עם 40,000 רצים אחרים. כשרצנו עם המשתתפים האחרים, שרבים מהם היו מנוסים ולכולם היה מראה בריא, קשה היה לנו להאמין שרק לפני ארבעה חודשים היינו נואשים וחולים מאוד. כולנו הצלחנו להגיע לקו הסיום, השגנו תוצאות משביעות רצון ולא היינו עייפים. לאחר שסיימנו את התחרות, יצאנו לטיול רגלי בהרים. באותו שלב, כבר לא היה לנו כל ספק בכך שהבריאות שלנו קשורה לתזונה החדשה שאימצנו. ידעתי שאינני עומדת למות ממחלה כלשהי. לו עמדתי למות, סביר להניח שלא הייתי מסוגלת לרוץ למרחק של 10 ק"מ!

"מזון צמחי חי" בהוצאת פוקוס

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו