מה יותר מקודש מתפוח?

מה יותר מקודש מלאכול תפוח?

מאז ומעולם, אם נחזור לפחות אלפיים וחמש מאות שנים לפיתגורס ביוון, לנביאים בתנ"ך בלבנט העתיק ולמהווירה וגאוטמה בודהה בהודו, כמו גם מאורות מאוחרים יותר כגון אפלטון, פלוטינוס, ואבות הכנסייה – רפורמות חברתיות ומורים רוחניים הדגישו את החשיבות של תשומת לב לעמדות שלנו ולמנהגינו סביב אוכל. העובדה כי תורות אלו זכו להתעלמות אגרסיבית, נשללו וכוסו במשך מאות שנים היא בעלת משמעות עליונה, ואם אנו מסתכלים עמוק לתוך הפצעים והעמדות האחראים לטיוח זה, נגלה אמיתות משחררות על תרבותנו ועל עצמנו, ועל הדרך לטרנספורמציה חיובית אישית ופלנטרית. מה נותן כוח כזה למזון, ולמה כוח זה עדיין הינו כל כך לא מוכר כיום? מענה על שאלה זו מחייב אותנו לשים לב בדרכים חדשות וליצור קשרים שלימדונו לא לעשות.

אוכל הוא לא רק הכרח בסיסי: הוא גם הסמל הראשי בחיים הפנימיים המשותפים של כל תרבות אנושית, כולל שלנו. לא קשה לראות כי המזון הוא מקור המטאפורה לחיים, אהבה, נדיבות, חגיגה, עונג, הרגעה, רכישה, וצריכה. ובכל זאת הינו גם, למרבה האירוניה, מקור המטאפורה של שליטה, דומינציה, אכזריות, ומוות, שכן לעיתים קרובות אנו הורגים כדי לאכול. כל יום, מהעריסה אל הקבר, כולנו עושים בחירות מזון, או שהן נעשות עבורנו. איכות המודעות שממנה בחירות מזון בלתי נמנעות אלה נובעות – בין אם אנחנו עושים אותן בעצמנו, או שהן נעשות בשבילנו, משפיעה עמוקות על היכולת שלנו ליצור קשרים. יכולת זו ליצור קשרים משמעותיים קובעת האם נהפוך להיות אוהבי ומגיני החיים או מנציחים בחוסר חכמה של אכזריות ומוות.

אני מאמין כי ברמות העמוקות ביותר של התודעה שלנו, כולנו מייחלים להשיג ברית רוחנית אותנטית עם מקור ההוויה, לחוות ישירות את הטבע האמיתי שלנו. זוהי הכמיהה לחוות שלמות, אמת, וחופש מהאשלייה הכואבת של ניתוק בסיסי שמעודדת אותנו לחקור ולגלות את המסתורין הסובב אותנו בכל יום. אנו מבינים כי התבוננות לעומק מחברת אותנו עם השורשים והמשאבים הרוחניים שלנו.התבוננות עמוקה אל תוך מזון, אל מה ואיך אנו אוכלים, ואל תוך העמדות, הפעולות, והאמונות סביב מזון, היא הרפתקה של מבט אל לב לבה של תרבותנו ואל לב עצמנו.

מפתיע כפי שזה אולי נראה, כשאנו מאירים את אור המודעות על היבט רגיל ביותר והכרחי זה של חיינו, אנו מאירים על שלשלאות בלתי נתפסות המחוברות לגופינו, למחשבותינו, וללבבותינו, על סורגים של כלובים שלעולם לא נוכל ממש לראות, ועל השביל המנצנץ המוביל לשינוי ולאפשרות של אהבה אמיתית, חופש, ושמחה בחיינו.

אולי נרצה לצחוק על טענות חזקות שכאלה. אוכל? ידידינו הוותיק, אוכל? יש לנו פרוייקטים גדולים יותר ובעיות דוחקות יותר. מזון הוא כל כך יומיומי. אנחנו אוכלים ורצים, או שאנו אוכלים כדי להתנחם ולהישאר עקביים בדרך שלנו, או כרקע לחברה או לטלוויזיה. אוכל הוא רק אוכל, וודאי נמחה. זה לא ביג דיל!

סעודות מקודשות

כשאנו מביטים עמוק יותר, נוכל לראות כי האוכל הוא מטפורה אוניברסלית לאינטימיות. רבים מאיתנו מכירים את התחושה של לאהוב משהו או מישהו באופן כה עמוק עד שאנחנו רוצים להיות מאוחדים עם, ולהביא אל תוך עצמנו, דבר מסוים זה. אולי זוהי זריחה מפוארת שאנו שותים עם עינינו, מנגינה, שאיכשהו פותחת את ליבנו וממיסה משהו בתוכנו, או האהוב שלנו איתו אנו מייחלים להתמזג ולהיות לאחד. כל האמנויות הן ערוצים לביטוי של כמיהה אנושית עמוקה זו לאחדות, אולם רק באמנות הכנת מזון ואכילתו אחדות זו למעשה מושגת פיזית. זהו חלק ממה שהופך אכילה לחוויה ומטאפורה חזקה כל כך: אמנות המזון נאכלת והופכת להיות אנחנו. המזון נכנס כאובייקט והופך לסובייקט; מה שהוא "לא-אני" הופך ל "אני". איזה נס אלכימי! זהו אותו הנס של הארה רוחנית, של סליחה, ושל אהבה. מה שהוא "לא-אני", האחר, או אפילו האויב הפוטנציאלי נהפך איכשהו, על ידי פתיחה וקבלה, ל"אני", ל"אנחנו". ריפוי מתרחש, התעוררות לשלמות גדלה שבה "אני" ו"לא-אני" הנפרדים לשעבר מתאחדים כגורמים משותפים, הפועלים יחד.

וויל טאטל ועטיפת ספרו

צריכת מזון היא לפיכך מטאפורה מקיפה לריפוי, לטרנספורמציה רוחנית, לסליחה, ולאהבה בלתי מוגבלת. ברמה עמוקה, כולנו יודעים זאת. הכנת מזון היא האמנות היחידה המאפשרת לנו, פשוטו כמשמעו, להטמיע את מה שאנו יוצרים, והיא גם האמנות היחידה שכוללת באופן מלא את כל חמשת החושים. כמו כן, הינה מסתמכת במידה רבה על מה שמכונה בתורות הבודהיסטיות החוש השישי: mentation, הפעילות המנטלית אשר שמה בקונטקסט את מה שאנו תופסים באמצעות החושים שלנו. יש לנו שכבות מסובכות ומורכבות להפליא של חשיבה ורגש המצומדות לאוכל שהינן חלק חשוב מחוויית האכילה שלנו. המשפחה והתרבות שלנו תורמות באופן עצום למחשבות ולרגשות אלו, וזכרונות והזדהויות אלו מעניקות משמעות לארוחות שלנו.

אכילה היא איפוא האינטימית ביותר מכל הפעילויות שבהן אנו משיגים למעשה את האיחוד המורכב והמיוחל של העצמי עם האחר, נושא ועולם. וכך תמיד היה זה נראה, בכל התרבויות, כפעילות האנושית המקודשת ביותר, כמו גם הקושרת תרבותית יותר מכל. אנחנו לא יכולים להיות אינטימיים יותר עם מישהו או משהו מאשר על ידי אכילתם. אז הם הופכים לנו, פשוטו כמשמעו. מעשה כה אינטימי חייב בוודאי להיות מטופל במלוא המודעות, האהבה, תשומת הלב והרחמים. אם לא, זהו סימן מובהק לכך שמשהו השתבש באופן חמור.

ברגע שאנו מבינים כי הכנת ואכילת מזון הן הסמלים הבסיסיים של האנושות לאינטימיות ולטרנספורמציה רוחנית, אנו יכולים להתחיל להבין מדוע חגיגות מקודשות הן חיוניות בחיים הדתיים והחברתיים של כל תרבות. המטפורה של אכילת לחם הקודש היא מרכזית לחיבור הרוחני עם הנוכחות האלוהית. זוהי הכרה אוניברסלית, כי אכילת מזון היא גם למעשה וגם באופן סמלי פעולה קדושה: זהו שיתוף באופן ישיר עם הצו האינסופי שמעבר לחיינו הסופיים.

למרות שנראה כי אנחנו יצורים סופיים בלבד האוכלים מזון, מנקודת מבט אחרת נוכל לראות את האינסופי מאכיל עצמו בעצמו לנצח. דרך פעולה זו של שיתוף, אנחנו פותחים, מחבקים, ולמעשה מגלמים את הסדר האינסופי כביטוי ייחודי של עצמו, שהוא אנחנו, בני אדם אלה אשר אוכלים. זהו ביטוי של האהבה המקיפה ביותר. כאשר אנו אוכלים, אנחנו נאהבים על ידי כוח נצחי ומסתורי היוצר את כל החיים, שהופך לנוכח את כל מי שקדם לנו אי פעם, הבא לידי ביטוי ללא הרף כ"אנחנו" וחווה את החיים דרכנו, עם אהבה הנותנת לגמרי מעצמה אלינו, לנו שאנו כוח זה. זוהי אהבה שהלב האינטואיטיבי שלנו יכול לחוש ולהגיב אליה באופן עמוק, להעריך בהתרגשות, אולם שהמוח הרציונלי שלנו בקושי יכול להתחיל לתפוס.

מזון, חיים ומוות

מה יותר פשוט מלאכול תפוח? ועם זאת, מה יכול להיות יותר מקודש או עמוק? כאשר אנו אוכלים תפוח אנחנו לא רק אוכלים תפוח כדבר נפרד. התפוח נכנס אלינו, מתמוסס בתוכנו, תורם לנו, והופך לנו. וכל תפוח הוא ביטוי של כל כך הרבה יותר! אנחנו אוכלים את הגשם ואת העננים ואת כל העצים שהביאו לקיומו של העץ הזה, ואת הדמעות, הזיעה, הגוף, והנשימות של דורות רבים של בעלי חיים, צמחים, ואנשים שהפכו לגשם ולרוח ולאדמה – שכולם בתורם הזינו את עץ התפוח. כאשר אנו מסתכלים לתוך תפוח אחד, אנחנו רואים את היקום כולו. כל כוכבי הלכת ושאר הכוכבים, השמש והירח שלנו, האוקיינוסים, הנהרות, היערות, השדות, והיצורים נמצאים בתפוח זה. עץ התפוח הוא ביטוי של הרשת האינסופית של החיים, וכדי שהעץ יוכל להתקיים, כל רכיב של הרשת הוא חיוני. התפוח הוא המתנה של העץ ושל היקום האינסופי שמפיצים וחוגגים את עצמם דרך התפוח. הזרעים נושרים, בתפוח, כדי להפוך לעצים חדשים, או שהם נאכלים על ידי בני אדם או דובים או ציפורים וכך מופצים בצורה נרחבת, מגדילים ומועילים לעץ ולמערכת כולה, מתגלים בנרחבות מוחלטת, במורכבות ובשלמות.

אם נהיה מודעים לכך כאשר אנו אוכלים תפוח, נדע שאנחנו אהובים ומוזנים, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, מתעלומה כה עצומה ונדיבה ומרגשת וקדושה. כמעט בכל החברות, הזמנים בהם אנו משתהים לזכור את מקור החיים שלנו ובאופן מודע ליצור קשר עם המסתורין הגדול הם בזמן המוות, בהלוויות, ובארוחות, תוך כדי תפילות. אכילת תפוח מתוך מודעות יכולה להיות חגיגה מקודשת, ובכל זאת לרוב היא נעשית כלאחר יד בזמן שאנחנו עסוקים במשהו אחר. אנחנו בני האדם, האוכלים תפוחים, הננו למעשה תפוחים האוכלים תפוחים. היקום כולו הוא לא רק בכל תפוח אלא בכל אחד מאיתנו. באכילה, אנו רואים כי אין בעצם שום דבר נפרד אלא רק תהליכים. כל הדברים לוקחים חלק זה בזה, משתנים תדיר, ונאכלים בסופו של דבר על ידי התהליך ועל ידי הזמן, הזללן הגדול.

הספר דיאטת השלום העולמי מאת ד"ר וויל טאטל תורגם לעברית באופן עצמאי על ידי עדי צור, ומפורסם לקריאה בבלוג. לקריאת הספר לחצו כאן

מתכונים בריאים | פורום תזונה בריאה | תוספי מזון | אומגה 3 | אינדקס מחלות | ויטמין C | ספרי בריאות | ויטמינים ומינרלים | הריון ולידה | תזונה ילדים | קוליטיס | מגנזיום | סידן | אינדקס גליקמי | אנרגטיקה של מזונות | יוגה ותזונה | בתי טבע | אינדקס צבעי מאכל | תוספי תזונה | ויטמין B12 | בישול בריא | מתכוני בריאות | תזונה בהריון | שפעת | אורגני | אוכל בריא | ויטמין E | סרטן | ספרי תזונה | סוכרת | סרטוני תזונה בריאה | השמנת יתר | לאכול בריא | חומצות אמיניות | אלרגיות | עצירות | הרשמה לעידכונים | שלשול | ויטמין A | קרוהן | איורוודה -רפואה הודית |

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו