על קילוגרמים ושקרים
התקפי חרדה ותזונה נבונה, צילום: 123RF
כמה שוקל שקר?
לפני כשנה טיפלתי בנער שמנמנן. במהלך רוב הפגישות הוא המעיט בדיבורים והתקשה לשתף אותי ברגשותיו. העברנו את הזמן במשחקי כדור וקופסה ומדי פעם שוחחנו על יחסיו עם משפחתו ועם חבריו בבית הספר. לאחר כמה חודשי עבודה משותפים הוא החל לדבר עימי על הקושי שלו לעמוד מול הפצרותיה של אמו שכמעט בכל ארוחה משותפת היתה גוערת בו על כך שלא סיים את האוכל. היא היתה פונה אליו באמרות כדוגמת: "לא זורקים אוכל", "עבדתי כל כך קשה להכין לך את האוכל" ועוד כהנה וכהנה אמירות מהסוג הידוע הנ"ל. המטופל שלי, שהתקשה לבטא מול אמו את רגשותיו והתקשה לאכזב אותה ולראות אותה עצובה כשלא היה מספיק רעב לסיים את הארוחה, נהג לאכול למרות שלא היה רעב.
בשלב מסוים הצעתי לו להזמין את אימא שלו לאחד המפגשים שלנו ולשוחח איתה על הנושא. לאחר שהרגעתי אותו שאני אציג בפניה את הנושא הוא נרגע מעט. וכך היה. הצגתי לאימו את הקושי של בנה לעמוד מול התוקפנות שלה, הצורך שלו לרצות אותה והקשר של תהליכים הללו לפאסיביות, דפוסי ריצוי מגוונים וכמובן להשמנה. האם היתה מופתעת וכלל לא שיערה שבנה היה מעוניין להסתפק בכמויות קטנות יותר של אוכל.
לאחר שהאם סיפרה כי מבחינתה, אחת האפשרויות המרכזיות להעניק לבנה מהשפע שלה היא באמצעות הבישול והמטעמים, עברנו לדבר על הנושאים החשובים באמת. היה זה כאילו לראשונה שניהם באמת מדברים זה עם זו, מכירים זה את זו, מקשיבים זה לזו ובייחוד מבינים זה את זו. המוקד של המפגש האמיתי כל כך בין האמא לבנה החל לנוע סביב הציר של פחד והסתרה. לא עבר זמן רב עד שהמטופל שלי החל לספר לאימו על כל אותם אירועים שבהם נאלץ לשקר לה ולהסתיר ממנה את תחושותיו. הפליאה של אימו ניכרה בשקט שעטף אותה. בשלב מסוים היא פנתה אלי ושאלה אותי: "למה הבן שלי לא יכול לספר לי, למה הוא צריך לשקר לי?".
שאלת השקר עמדה במרכז החדר וניסינו לבדוק שלושתנו ביחד מה יסייע לו לשתף את אימו יותר ולא להשאיר את רגשותיו חבויים. הפגישה הסתיימה בתחושה שמשהו חדש נולד בחדר. למרות שידעתי מנסיוני כמה חזק הוא הקשר בין השקר שאנחנו מחביאים בתוכנו ואף עושים מאמצים כה גדולים להמשיך לשמור עליו בפנים לבין ההשמנה, הופתעתי מהמהירות שהעניינים התפתחו לאחר הפגישה.
המטופל שלי, למרות שלא שינה במאומה את תפריטו, החל להשיל קליגורמים בזה אחר זה ולאחר כחצי שנה נוספת של טיפול הפחית כעשרה ק"ג במשקלו. השינוי כמובן לא התבטא רק במשקלו אלא ביכולתו לתקשר איתי, עם אימו ועם הסביבה בכלל, ביכולת שלו להביט ולהישיר מבט, בצחוקו, בקלילותו ובעיקר באופטימיות שלו.
חפשו מישהו לספר לו סוד
הדיון סביב נושאים כמו מהו שקר, למה אנחנו משקרים, מה אנחנו מרוויחים ומפסידים כשאנחנו שומרים על סוד ומה אנחנו מרוויחים ומפסידים כשאנחנו מצליחים להשתחרר מן הסוד – עומדים במרכז העבודה מול "חומת השומן". מנסיוני כאשר מטופליי בהדרגה משתחררים מן הסודות הכלואים בנפשם ובגופם הם מרגישים תחושה של קלות, נשימתם קלה יותר ובהדרגה הם נזקקים פחות לאוכל (ולמחשבות על אוכל) על מנת לווסת תחושות לא נעימות.
בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי שנמשך כארבע שנים. הרבה תהליכים זכורים לי כמשמעותיים ומיוחדים בשנים אלו אולם פגישה אחת התקבעה בתוכי כפגישה "הקובעת". לאחר שנה הגעתי לטיפול ובלי הכנה מראש ידעתי שאשתף אותה בסיפור אישי שלא סיפרתי מעולם לאף אדם. ביקשתי ממנה (בפעם הראשונה והאחרונה בשנים אלו) לשבת קרוב אלי על השטיח ושיתפתי אותה בסוד. אותו יום לימד אותי שכאשר ישנם אנשים סביבי שיכולים להכיל את הסודות שלי אני כבר לא צריך לשמור אותם בתוכי. התהליך הטיפולי שלי קיבל תאוצה.
זוג המטפלים האמריקאיים ג'יי וקתלין הנדריקס, בספרם "במרוצת החיים", תיארו זאת כך: האכילה הרגשית היא אחת הדרכים המרכזיות להגן על עצמנו מפני האמת. לכן, לעתים, אכילה רגשית שומרת עלינו כי ישנם רגעים בחיים שהאמת תהיה קשה מדי לעיכול ולכן היכולת שלנו להרגיע את עצמנו מדי פעם עם אוכל היא מבורכת".
ועדיין, מרבית האנשים עושים באכילה הרגשית שימוש יום יומי ותכוף מדי. היכולת שלהם למצוא את הדרך לשתף אחרים בסודות הכואבים והשמורים היטב בגופם תהיה הציר המרכזי לצמצום הישענותם על מערכת היחסים שלהם עם האוכל ובנייה של מערכות יחסים אחרות, מיטיבות הרבה יותר.
עד לפעם הבאה אני מאחל לכולנו למצוא אדם קרוב שניתן לסמוך עליו ולחלוק עימו סוד.
