לא מושלמות, אלא כיוון: איך תזונה מחזירה תחושת שליטה אחרי אבחנת סרטן

אין לכם כח לקרוא את כל הכתבה? לחצו כאן לתקציר AI של הכתבה
- הצורך בשליטה: לאחר קבלת אבחנה מטלטלת, מטופלים מחפשים תחושת שליטה ופעולה דרך התזונה, אך לרוב מקבלים מענה שטחי מצד הרפואה הקונבנציונלית.
- עמוד תווך בריפוי: תזונה אינה רק "תוספת", אלא אחת מחמש אבני היסוד באונקולוגיה אינטגרטיבית, המשפיעה על מהלך המחלה וסיכויי ההחלמה.
- התאמה אישית: אין "דיאטה אחת נכונה". התזונה צריכה להיות מותאמת אישית מתוך התחשבות במחקר, אך גם באופיו, הרגליו ותרבותו של המטופל.
- לשנות את הקרקע: סיפורה של שרה מציג מטופלת שהבינה כי כדי לעצור את מעגל המחלות החוזרות, עליה לשנות את "הקרקע" (הרגלי חייה) ולא רק לעבור עוד טיפול.
- צעדים קטנים: השינוי התזונתי של שרה נעשה בהדרגה – הוצאת מזון מעובד, הפחתת בשר אדום ומעבר לתזונה מבוססת צומח.
- "לא מושלמות, אלא כיוון": סוד ההתמדה בשינוי הוא הסרת הלחץ לשלמות. גם כשמועדים וחוזרים להרגלים ישנים, החשוב הוא לשמור על הכיוון הכללי.
- כוחה של קהילה ותמיכה חברתית: שרה החלה לארח חברות לארוחות בריאות, מה שהפך את תהליך השינוי לפחות בודד ויצר סביבה תומכת שעזרה לה להתמיד.
- הרווח הנפשי והרגשי: מעבר לבדיקות הרפואיות התקינות, ההישג הגדול ביותר של שרה היה החזרת תחושת המסוגלות, השקט הפנימי ויכולת הבחירה.
- אף פעם לא מאוחר להתחיל: ניתן לבנות הרגלים חדשים ובריאים גם בשנות ה-60 לחיים, מתוך מקום של משמעות ולא מתוך אשמה או פחד.
- מהות האונקולוגיה האינטגרטיבית: שילוב מדויק בין מדע ומחקר לבין אנושיות והקשבה, במטרה להחזיר לאדם את השליטה על חייו בתוך המציאות הרפואית.
בפרק התזונה בספר "דוקטור…מה עוד אפשר לעשות?”, פרופ׳ משה פרנקל מתאר את המקום שתופסת התזונה באונקולוגיה אינטגרטיבית. דרך סיפורה של שרה הוא מציג שינוי הדרגתי בהרגלים. שינוי כזה עשוי להשיב לאדם תחושת בחירה, משמעות ויכולת לפעול במציאות רפואית מורכבת.
"מה מותר לי לאכול"?
זו אחת השאלות הראשונות שאני שומע מהמטופלים שמגיעים למרפאה שלנו לאונקולוגיה אינטגרטיבית. לעיתים הם שואלים אותה בעיניים דומעות, מיד לאחר קבלת אבחנה מטלטלת. בפעמים אחרות הם מהססים לשאול. הם חוששים שאולי מדובר בנושא שולי מול "הטיפולים הגדולים" – כימותרפיה, הקרנות או ניתוחים.
אולם עבור המטופלים עצמם, זו לא שאלה שולית בכלל. הם מחפשים שליטה, מחפשים משהו מוחשי שהם יכולים לעשות עכשיו כדי לחזק את עצמם. לעיתים תחושת הבטן אומרת להם שהמזון משפיע ישירות על בריאותם. המחקר המדעי תומך בתחושה האינסטינקטיבית הזאת.
למרבה הצער, בבתי הספר לרפואה ובבתי ספר לאחיות ממעטים לעסוק בתזונה. הנושא גם אינו זוכה לתשומת לב מספקת בקורסים מתקדמים ובהתמחויות. כתוצאה מכך, מטופלים עדיין מקבלים לעיתים תשובה שטחית ברפואה הקונבנציונלית: "תאכל מה שאתה רוצה, רק אל תרד במשקל".
ייתכן שהתשובה נועדה להרגיע, עם זאת, היא לא משקפת את העושר המחקרי בתחום. מחקרים מראים כי תזונה משפיעה על מהלך המחלה, על איכות החיים ועל סיכויי ההחלמה.
תזונה כחלק משמעותי בהתמודדות עם המחלה
בעיניי, תזונה היא אחת מחמש אבני היסוד בהתמודדות עם המחלה, שילוב היסודות האלה בטיפול הרפואי חיוני להצלחתו ולהחלמה ממחלות ממאירות.
חמש אבני היסוד באונקולוגיה אינטגרטיבית כוללות תזונה, תוספי תזונה, אורח חיים בריא, אמצעים מתחום הרפואה המשלימה והקשר של גוף-נפש-רוח.
ולכן, תזונה תופסת מקום מרכזי בייעוצים שלי למטופלים ולבני משפחותיהם. אני רואה בתזונה עמוד תווך של ממש – לא רק תוספת לטיפול, אלא חלק אינטגרלי מתהליך הריפוי.
לרבות מהשאלות בתחום יש כבר תשובות. חלקן נשענות על מחקרים מדעיים, ובנושאים אחרים עדיין חסר מידע. במקרים כאלה אנחנו מפעילים היגיון בריא ומנסים להתוות כיוון מושכל. כך אנו פועלים עד שהמחקר יספק תשובות ברורות יותר.
אני משתדל לשתף את המטופלים בתשובות ובמחשבות שלי, לא מסתפק רק בדברים הברורים והידועים. אני לא מציע דיאטה אחת נכונה לכולם, אלא מסייע למטופל או למטופלת לעצב קרקע אישית – אורח חיים תזונתי שמתאים להם, מבוסס על מחקרים עדכניים, אבל גם על טעמים, אופי, הרגלים ותרבות אישית.
סיפורה של שרה (שם בדוי; פרטים מזהים שונו)
שרה, אישה בשנות ה-60 לחייה שעבדה שנים במערכת הבריאות. היא עברה ניתוח להסרת גידול בשד. לאחר הניתוח התפתח אצלה סיבוך ריאתי משמעותי. הסיבוך חייב השגחה וטיפול ממושך.
בשל מצבה, הצוות העדיף להימנע בשלב ההוא מהקרנות שתוכננו עבורה. במקום זאת, הוא התמקד בטיפול הורמונלי. במהלך האשפוז הפנה אותה אליי גורם בבית החולים. שרה לא ידעה הרבה על רפואה אינטגרטיבית, אבל קבעה איתי פגישה.
במהלך פגישתנו היא סיפרה לי דבר שלא אשכח: זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדה עם מחלת הסרטן. לאורך השנים היא חוותה יותר מממאירות אחת, במרווחים כמעט קבועים של כמה שנים. בדפוס שחזר על עצמו לאורך השנים, כאילו הגוף "סימן" נקודות זמן חוזרות. היא עברה כל פעם טיפולים שונים בהתאם לסוג הממאירות – סוגי כימותרפיה שונים, ניתוחים ולעיתים גם קרינה – ובין לבין חזרה לחיים, ואז שוב נדרשה להתחיל מחדש.
במהלך השיחה שמתי לב שהתזונה שלה לא מאוזנת. היא אכלה הרבה מזון מעובד, הרבה בשר ומעט מאוד ירקות ופירות. דיברנו בהרחבה על מעבר הדרגתי לתזונה המבוססת יותר על מזון מן הצומח.
דיברנו גם על הכנסת פעילות גופנית מתונה לשגרה, בעיקר הליכות קבועות. בנוסף לכך, בחנו דרכים שיסייעו לה להפחית מתח וחרדה.
בסיום הפגישה לא היה לי ברור עד כמה הדברים יחלחלו. קשה להאמין שפגישה אחת תשנה הרגלים של עשרות שנים. עם זאת, קיוויתי שלפחות זרענו זרע של מחשבה. לא פגשתי את שרה שוב לאחר אותו מפגש.
"כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע"
חמש שנים לאחר מכן קיבלתי ממנה מכתב. היא פתחה אותו באמרה בודהיסטית מוכרת – "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע". לדבריה, האמרה תיארה במדויק את תחושתה באותה תקופה.
אחרי שנים של התמודדויות חוזרות, היא הרגישה שסוף-סוף הגיע זמנה לשמוע משהו אחר. במכתבה היא הזכירה כיצד המחלה חזרה אל חייה בדפוס שחזר על עצמו, במרווחים של כמה שנים. בכל פעם היא התחילה מחדש – טיפולים, תקווה, התאוששות, ואז שוב אי-ודאות.
הפעם, היא כתבה, היא לא רצתה רק "לעבור עוד טיפול", אלא לנסות לשנות את הקרקע שעליה הכול יושב.
השינוי התחיל בצעדים קטנים: קודם כול להוציא בהדרגה מזון מעובד מהבית, אחר כך להפחית בשר אדום, ואז למצוא שגרה פשוטה של קניות ובישול שמכבדת את הגוף שלה. היא הודתה שזה לא הלך חלק – היו ימים שהתעייפה, ימים שהתפתתה לחזור להרגלים הישנים, ורגעים שבהם הרגישה שזה גדול עליה. אבל אז, לדבריה, חזרה שוב ושוב לרעיון ששמעה במרפאה: לא מושלמות, אלא כיוון.
בשלב מסוים שרה התחילה להזמין חברות מדי פעם לארוחה משותפת, לא כאירוע בריאות מחייב, אלא כדרך להפוך את השינוי לפחות בודד. היא גילתה שקל לה יותר להתמיד דווקא כשיש הרבה אנשים סביב השולחן. בהדרגה גם הסביבה שלה התחילה להסתקרן, לשאול, לטעום, ולפעמים אפילו להצטרף לשינוי. היא הוסיפה שנוצרה סביבה מעין קהילת תמיכה קטנה – מפגשים עם חברות סביב אוכל פשוט וטבעי – ושזה עזר לה להתמיד.
בדיקות המעקב שלה לא העלו ממצא חדש. עם זאת, מבחינתה הדבר החשוב ביותר היה התחושות שחזרו אליה: תחושת יכולת, בחירה ושקט פנימי מסוים.
לדבריה, האתגר הגדול היה ליצור הרגלים חדשים אחרי עשרות שנים. ההכוונה לחשוב במונחים של מניעה וטיפוח הקרקע הייתה אצלה נקודת מפנה.
משמעות השינוי
הסיפור של שרה הוא לא רק סיפור על תזונה. הוא סיפור על תקווה ועל חזרה של תחושת שליטה אחרי שנים של חוסר ודאות. הוא מזכיר שגם בשנות ה-60 לחיים, אחרי התמודדויות חוזרות, אפשר להתחיל לבנות הרגלים חדשים – לא מתוך אשמה או פחד, אלא מתוך בחירה ומשמעות.
וחשוב לי לדייק: איני יכול לקבוע מה גרם למה מבחינה רפואית. עם זאת, המעבר לעשייה, עשוי לשנות את חיי האדם בתוך המציאות הרפואית. סדר יום פשוט, תמיכה חברתית, וההרגשה שיש כיוון יכולים לשנות את הדרך שבה אדם חי בתוך המציאות הרפואית שלו.
זה, במובן העמוק, לב האונקולוגיה האינטגרטיבית: שילוב בין ידע מבוסס מחקר לבין אנושיות, הקשבה וכלים שמחזירים לאדם את מקומו בתוך הסיפור.
מתוך הספר "דוקטור…מה עוד אפשר לעשות? מאת ד"ר משה פרנקל, בהוצאת פוקוס בע"מ
לרכישת הספר "דוקטור…מה עוד אפשר לעשות?"




