הזכות להרוג את הסטייק
התקפי חרדה ותזונה נבונה, צילום: 123RF
בכתבה הקודמת עסקנו בהקשרים הבריאותיים של צריכת מזון מן החי, ועמדנו על תפיסת התזונה הפליאוליתית את צריכת המזון מן החי בכלל והבשר בפרט, כבריאה ונכונה עבורנו. בכתבה זו נתמקד בהשלכות המוסריות והסביבתיות של התפיסה הזו.
בעשורים האחרונים אנו עדים להתפתחותה של מגמה הרואה באכילת מזון מן החי בכלל ובשר בפרט כמעשה שאינו מוסרי. הטוענים לכך ממקדים את דבריהם במעשה ההרג עצמו, בתנאי הגידול של בעלי החיים, ובשאלה האם לאדם זכות מוסרית ליטול חיים מיצור אחר כדי להזין את עצמו, במיוחד כאשר קיימות אופציות הזנה אחרות כגון דגנים וירקות. העיסוק בשאלות מוסריות הוא מורכב, כיוון שבמידה רבה מוסר הוא נושא יחסי, תלוי זמן ותקופה. למרות זאת ננסה לנסח את המחשבה של התפיסה הפליאוליתית בעניין.
כל קיום אנושי גוזל חיים
ראשית, עלינו להסכים כי כל קיום אנושי גוזל חיים מיצורים חיים. הבתים שלנו נבנים על יסודות שגוזלים את החיים בסביבתם, הכבישים שלנו חותכים שטחי מחייה של בעלי חיים, כאשר אנו הולכים ודורכים אנו גוזלים חיים. אין לנו אפשרות להימנע מגזילת חיים, לא לנו ולא לכל בעל חיים אחר. בעלי חיים לרוב גוזלים את חייהם של אחרים כדי לקיים את עצמם, וזאת עושה גם האדם, גם אם בשיטות מורכבות יותר. בפשוטו של עניין, תפיסת הפליאו היא שאכילת בשר ושומן חיונית לבריאותנו, ואנו אוכלים בשר כדי לקיים את עצמנו, כפי שעשינו מאז ומעולם.
אם ניקח דוגמה מכמה עשרות חברות ציידים-לקטים שעדיין לא נכחדו, כולן צורכות בשר באופן קבוע. אם כך הטבע פועל הרי לא נוכל לקרוא לציד שלהם, הנעשה מתוך רצון קיום בסיסי, מעשה לא מוסרי. כאומניבור לאדם יש זכות לקיים את עצמו מהחומרים עליהם התקיים מאז ומעולם, בדיוק כמו לשימפנזה או לדוב, אוכלי-כל כמונו. להגיד כי ציד לשם אכילת בשר אינו מוסרי משמעו למקם את האדם מחוץ לשרשרת המזון בתוכה התפתח בשם עיקרון מוסרי שהוא כביכול נעלה מן האבולוציה, או במילים אחרות להצהיר כי האדם אינו תלוי בתזונה עליה גדל והתפתח והוא נמצא "מעבר" לנקודה שבה הוא תלוי בכך.
הבריאות שלנו חשובה יותר?
את האבולוציה שלנו, המצדדת באכילת בשר, ניתן לראות בהתקצרות המעי הגס שלנו, בירידה ביכולת שלנו להמיר חומצות שומן מסוג אומגה 3 מהצומח ולייצר את הויטמין B12 בעצמנו ועוד. כיוון שאין ייצור חי שמצופה ממנו שינהג בניגוד לתכתיב האבולוציוני שלו, אין לצפות זאת גם מהאדם. יש אנשים שיטענו שעלינו להקריב את בריאותנו למען מטרה מוסרית עליונה אך אנו חושבים שהמטרה המוסרית הראשונה של האדם, כמו של כל יצור חי, היא לשמור על חייו ועל חיי בני מינו ברמה הבריאותית הגבוהה שהטבע העניק לנו.
אם כן, לתפיסתי אכילת הבשר עצמה איננה מעשה בלתי מוסרי, אולם מה עם תנאי הגידול של בעלי החיים במשק המודרני? בנקודה זו עלי להסכים, ואני מעריך שאיתי יסכימו רבים מהאוחזים בתפיסה הפליאוליתית, שבעלי חיים אינם אמורים לחיות ולמות בצורה בה זה נעשה במשק המודרני המתועש הסטנדרטי. צורת גידול זו היא תולדה ישירה של המהפכה התעשייתית שעברה על ענף החקלאות, אחד האירועים ההרסניים בהיסטוריה שלנו, ונרחיב עליה בהמשך. אולם גם היום ישנן דרכים לגדל בעלי חיים בצורה נאותה, בצורה שגם תורמת לסביבה ולא מזהמת אותה.
דוגמא לחקלאי שעושה זאת כבר עשרות שנים היא של ג'ואל סלאטין מוירג'יניה, ארה"ב. סלאטין מגדל על שטח של 2.5 מייל רבוע מספר רב של בעלי חיים, אשר אוכלים עשב, נעים בחופשיות וזוכים למקלט חם בחורף ולסיפוק כל צרכיהם. במהלך השנים למד סלאטין את הנושא של חקלאות בת-קיימא. הוא אינו משתמש בדשנים או כל חומר כימי אחר, אלא בהפרשותיהם של בעלי החיים לדישון, ושיטת המרעה שלו בנויה ממחזוריות אקולוגית מרשימה, אשר מאפשרת לו לגדל אותו מספר של בעלי חיים כמו בעלי חוות גדולות פי כמה, בצורה בת-קיימא ובאותה עלות. לצערי אין בארץ דוגמא לגידול כזה של מגוון בעלי-חיים וצמחים, אולם סלאטין וחקלאים רבים כמוהו בארה"ב מראים כי הדבר אפשרי. לאחרונה קמה מתוך קהילת הפליאו התנועה למען גידול הומאני של חיות משק, אשר מטרתה לקיים גידול כזה גם בארץ.
הרג זה הרג
לא ניתן לדון במוסריות של גידול בעלי חיים למטרות הזנה בלי לדון מנגד במוסריות של התעשייה החקלאית הצמחית. החל משחר קיומה, ובאופן ברור הרבה מאז המהפכה התעשייתית, חקלאות הצמחים והדגנים גובה מבעלי-החיים ומן הטבע מחיר כבד. כדי להכשיר שדה של חיטה, סויה, תירס או חסה יש להרוס את כל מרקם החיים המורכב והטבעי שהתקיים באותו שטח לפני-כן. לאחר השתילה ובמהלך הגידול יש לשמור על השטח נקי מצמחים אחרים, בעלי חיים וחרקים. בעת איסוף היבול גוזלות מכונות הקציר את חייהם של כל בעלי החיים הקטנים באותם מיליוני קילומטרים רבועים של שדות חקלאות הדגנים בכל העולם.
סטייק בקר או סטייק טופו
בכל פעם שאנו לובשים חולצה מכותנה, אוכלים תירס או מקפיצים טופו, אנו שותפים לתהליך זה. ההבדל היחיד בין סטייק בצלחת ופרוסת לחם בצלחת הוא סוג בעלי החיים שמתו כדי שאותו מוצר מזון ייאכל על ידינו. במקרה הראשון ההרג ניצב גלוי מול עינינו, במקרה השני הוא נסתר אולם נמצא שם לאורך כל התהליך החל מהכשרת האדמה וכלה בקציר המכונות. בנוסף, אין שום ודאות שבתהליך החקלאי לא מתים בעלי חיים רבים יותר מאשר במשק החי, לפחות על פי חוקר מאוניברסיטת אורגון. איננו יכולים לטעון שחייהם של גיריות, עכברי שדה ונחשים שווים פחות מחייהם של כבשים ופרות, רק כי הראשונים נלכדו "בטעות" במכונת הקומביין והאחרונים הומתו בכוונה. בסופו של יום, הרג הוא הרג.
גידולים חד זניים – נזק לא פחות גדול
זאת ועוד, הנזק הסביבתי של חקלאות הגידולים החד-זניים (גידול בלעדי של זן אחד כגון חיטה, תירס או סויה על פני שטח מסוים) הוא עצום. שיטת גידול זו שהיא בעיקרה תולדה של המהפכה התעשייתית, אולם ניתן לזהות את שורשיה עוד בציוויליזציות הראשונות שקמו בעקבות המהפכה החקלאית, מעקרת את האדמה ומְפֵרָה כל כלל אקולוגי. כדי לקיים אותה יש להרוס את התהליכים הטבעיים הבסיסיים המתחזקים את אדמת כדור הארץ. הסביבה הטבעית של הפלאנטה שלנו היא מרקם מורכב של צמחייה רב-שנתית, עשרות ומאות צמחים בכל קילומטר רבוע היוצרים יחד מערכת אקולוגית התומכת בהם, בבעלי-החיים ובכלל זה האדם, ובאדמה עצמה. החקלאות הרסה את כל אלו, והעניקה לאדם תחת זאת תזונה גרועה המבוססת על דגן אחד, שעות עבודה רבות מספור, ועודפים אשר היוו את הבסיס ליצירת חברת מעמדות, אימפריות וצבאות, עבדות, רעב ועוד. החוקר האמריקאי ג'ארד דיאמונד כינה את המעבר שעשתה האנושות מחברת ציידים-לקטים לחברה חקלאית "הטעות הגדולה ביותר של המין האנושי".
אפשר לטעון, ובצדק, שהגידול של בעלי-חיים למאכל בתקופתנו, הנעשה לרוב בצורה מתועשת המתייחסת לחיה כאל מוצר צריכה, גם הוא פוגע במערכת האקולגית הטבעית. אכן חקלאות בעלי-החיים היא תהליך מקביל בהתפתחותו לחקלאות הצמחיה. שניהם מבטלים את חוקי הטבע כדי ליצור עודפי מזון שיתורגמו בסופו של דבר לרווח. אולם המהפך שאנו צריכים לעשות בדרך גידול המזון שלנו אינו לבטל את משק החי, משום שאז נישאר עם אותה בעיה מוסרית ואקולוגית במשק הצומח. להפוך את חוות הבקר לשדות חיטה או סויה לא יעשה טוב לא לבריאותנו ולא לסביבה. כדי לקבל אותה כמות ויטמינים ומינרלים שאנו מקבלים מבשר ודגים, נצטרך כמות גדולה הרבה יותר של ירקות ודגנים, כפי שנטען בכתבה הקודמת, ונמשיך להפוך אדמות טבעיות לאדמות חקלאיות שלאחר שנים ספורות כבר לא יניבו דבר ללא דישון כימי מתמיד.
כמו-כן, ישנה בכדור הארץ כמות עצומה של אדמות שלא ניתן לגדל עליהן גידולים חקלאיים ויהיה זה בזבוז מקורות משווע לא לגדל עליהן חיות למאכל. העולם מלא באדמות שהידלדלו והומלחו עקב גידול דגנים. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בערש החקלאות באזור ארם נהריים – .94% מהאדמות החקלאיות באיראן כבר אינן פוריות. על פי ארגון המזון וחקלאות של האו"ם שטח אדמות המרעה גדול פי 2.5 לערך מהשטח עליו ניתן לגדל דגנים, והסיבה המרכזית לכך היא שאדמות המרעה אינן ראויות לגידול דגנים. דוגמה לכך היא ניו זילנד שעל האדמה הוולקנית שלה צומח עשב רב שנתי אך לא ניתן לגדל עליה דגנים. למעשה ללא חיות שילחחו את העשב הגדל עליהן, אדמות כאלה יהפכו לאדמות סחף, כיוון שהעשב זקוק לליחוח. יתרה מכך, כאשר מכניסים פרות לאדמה שהשכבה העליונה שלה הידלדלה משיגים שיקום מוחלט תוך מספר שנים מועט.
אנחנו חיות אוכלות כל
אנו דוגלים בחזרה לשיטה של חוות המגדלות מספר רב של גידולים בהתאם לעונה ולטובת שמירת האדמה, ואשר נהנות מתוספת התפוקה הסינרגטית הנובעת מגידול חיות בצד גידולי השדה כפי שהיה נהוג מתחילת העידן החקלאי. אלו חוות שבהן צמחים ובעלי חיים רבים חולקים אותו מרקם קיום. במשקים אלו כל יצור, חי וצומח, יקבל תנאי חיים נאותים, יתרום את התרומה שלו למעגל הקיום, ויסיים את חייו בכבוד כפי שמגיע לו. הפרשותיהם של בעלי החיים ישמשו לזיבול ודישון, בעלי חיים יאכלו בין היתר שאריות של תוצרת חקלאית מקומית אורגנית ולא דגנים, ומעגל החיים, שהריגתם של בעלי החיים לשם מאכל היא חלק ממנו, יישמר. עד כמה שלאוזניים טבעוניות או צמחוניות הדבר נשמע אבסורדי, אנא קראו זאת בהקשר לנאמר בכל הכתבה כולה.
פתחתי ואסיים בכך שהדיון במוסריות של אכילת בעלי חיים הוא מורכב וקשה, ובסופו של דבר לכל אדם תפיסת מוסר מעט שונה מהאחר. לנו יש את הפריבילגיה לדון בכך, כיוון שלא כמו אבותינו בתקופה הפליאוליתית, איננו חווים את הקושי היום-יומי להשיג מזון אנרגטי דחוס ומזין, או במילים אחרות בשר ושומן, כדי לקיים את עצמנו. להם היה ברור שכשם שחיות אוכלות-כל ניזונות מחיים של אחרים, כך גם אנחנו, ולכך גופנו עוצב. הידע לגידול משק חי הומאני ובר קיימא נמצא ברשותנו, ויכול וצריך להחליף את תעשיית הבשר שחלקים ממנה מתנהלים בצורה לא אנושית ואת תעשיית החקלאות אשר במסווה של גידולי דגנים תמימים אחראית לסבל ולעוולה אקולוגית חמורים לא פחות.
