תזונה ותחלואי החברה המערבית
פיתויי החברה המערבית. צילום: PEXELS.
בואו נשים את הקלפים על השולחן – אנחנו די שטופי מוח. אנחנו = אלו מאיתנו שחיים בחברה המערבית המתקדמת, הנאורה, החכמה, הגלובלית והמפותחת מצד אחד, אך מצד שני מלאה בתחלואים שונים ומגוונים וכאן נתייחס בעיקר לאלו המשפיעים על דימוי הגוף שלנו ועל מערכות ההזנה שלנו. שטופי מוח=התפיסות שלנו על דימוי הגוף שלנו ומערכות ההזנה שלנו עוברות שטיפה מאסיבית די מגיל אפס עד לרמה שקשה מאוד לשנותן, עד לרמה שמגדירה "מי אנחנו?" עד לרמה שהן מהוות משקפיים דרכם אנו מתבוננים על העולם.
רזה זה יפה, לא?
כמובן שהחולי הראשון בחברה המערבית קשור להערצת הרזון והערצת הנעורים. לא משנה כמה יספרו לנו שפעם נשים שמנות היו אידיאל היופי, כמה תמונות מתקופת הרנסנס של נשים דשנות ועבות בשר נראה, כמה קמפיינים של נשים "שמנות הן יפות" נראה (וכן, זו מגמה חדשה וחשובה מעין כמוה אך עדיין יש דרך עצומה לעבור), או כמה מגזיני נשים יצהירו שהם מפסיקים לעשות פוטושופ, אנחנו מוקפים 24/7, מכל עבר (במגזינים השונים, בעיתונים היומיים, במקבצי הפרסומות, בשלטי חוצות, בתוכניות טלוויזיה ואינטרנט, בתצוגות אופנה/השקות שונות המסוקרות בכל המדיות השונות), בדוגמניות יפהפיות, דקיקות וצעירות, בשחקניות הוליוודיות יפהפיות, דקיקות וצעירות או בכאלו שהפכו להיות מוכרות/ידועות ואז הפכו להיות דקיקות ולכן אנחנו גדלים לרצות להיות כמו האנשים היפים והצעירים האלו, אנחנו שואפים להיות כמו האנשים היפים והצעירים האלו ואנחנו עסוקים בזה די הרבה ומוקדם מידי (ילדות בנות 7 מדברות על דיאטה). עכשיו זה לא שלגברים אין את השחקנים/דוגמני התחתונים המסוקסים עם הקוביות בבטן שגורמים להם להרגיש רע עם עצמם, רק שאצלנו הנשים, במשך הרבה מאוד שנים, חונכנו להיות בעיקר יפות ונחשקות (רצוי דקיקות/טובות מראה), ואם גם את זה אין לנו (כי רובנו לא יפהפיות הדור או במידת מכנסיים 36 – הרוב אינן) – איזו זכות קיום, לכאורה, יש לנו? כמובן שזה לא נמצא במודע שלנו. במודע אנחנו סתם שונאות מגיל אפס את הגוף שלנו או את הפנים שלנו. המצב הזה מייצר תלות ושיעבוד לדימוי גוף (אני רזה=אני קיימת=אני שווה. אני שמנה=אני סחורה סוג ב), וחלקנו רצות לניתוחים פלסטיים, לחדר הכושר באובססיביות או משתעבדות ללופ אינסופי של דיאטות, ספירת קלוריות והחרמת כל מה שמעל 2% שומן.
מיתוס היופי והרזון – איך הוא גורם לנו להרגיש?
תכלס, מלכתחילה אין מצב ו/או אין סיכוי שניראה ביום יום כמו הדוגמניות-שחקניות הדקיקות והיפהפיות ולכן זה מוביל לדימוי עצמי ירוד ולתחושה פנימית של חוסר ערך, שבתורם משפיעים על היכולת שלנו להתמיד בתזונה נכונה לאורך זמן (לדוגמה אכילה רגשית – לאכול את התסכול-ייאוש-חוסר אונים-שנאה עצמית, אך לא רק).
החולי הראשון גורר חולי נוסף בדמות "שלטון המשקל" – משקל הגוף שלנו קובע וצובע את היום שלנו. אם עלינו בבוקר על המשקל וגילינו שירדנו 500 גרם – אנחנו נרחף על ענן ורוד וכל האינטראקציות שלנו באותו יום יושפעו מכך – אף אחד ושום דבר לא יהרוס לנו את העובדה המתוקה, מידי, הזו. אם עלינו בבוקר על המשקל וגילינו שעלינו 300 גרם – אנחנו נתכווץ ונרגיש חרא כי הרי אנחנו לא ראויים ו/או מספיקים כשאנחנו שמנים וזה ממש קרקע רגשית פורייה להלקאה ושנאה עצמיות ולייאוש גדול שמתבטאים בתזונה לקויה, כי הרי "בשביל מה בכלל לנסות?". הדבר קורה יום יום, בוקר בוקר, ואצל חלקנו כמה פעמים ביום.
איך כל היופי מסביב גורם לנו להרגיש? צילום: PEXELS
חולי נוסף עוסק ב"רווחיות על חשבון בריאות" ובא לידי ביטוי בכך שטובתנו ובריאותנו, על אף ההצהרות הרשמיות, אינן באמת בראש מעייניהן של כל היצרניות השונות שמתיימרות להיות בעדנו. דוגמא הזויה מהעבר הלא רחוק תהיה הפרסומות לסיגריות בארה"ב בהן הרופאים עצמם המליצו על עישון סיגריות "בשביל הבריאות, הרוגע והשלווה", אך התופעה קיימת בכל תחומי החיים/הייצור, החל מחברות התרופות שמעלימות מיידעים על שינויים בפורמולות ו/או תופעות לוואי (מחדל האלטרוקסין משנת 2011 הוא דוגמא קלסית), דרך הפלואור במים או חיסון הפפילומה (ששניהם כבר הוצאו אל מחוץ לחוק במדינות בעולם ועדיין מוצגים כ"תורמים לבריאותנו"), דרך חברות הקוסמטיקה והקמפיינים עתירי תקציב וכוכבים שמבטיחות הבטחות שווא בדמות העלמת קמטים, או דרך יצרניות המזון שרובן מכניסות רעלים (אספרטיים לדוגמא זה לא פחות מרעל!), וכימיקלים שונים והזויים למזון שהם מוכרות לנו, כולל חלק מהיצרניות שמתיימרות להיות חלופות בריאות יותר.
שומן זה אסון?
החולי האחרון, למאמר זה, קשור לתעשיית הדיאטות האסטרונומית ולמלחמתה באויב האכזר והנורא מכל לאנושות – השומן! לכל מה שמעל ל-3% שומן יש לנו כבר התניה פבלובית שהוא מזיק לנו/לא טוב לנו/אסור לנו. וכן, אנחנו קוראים פה ושם שיש שומנים טובים ובריאים לגוף ושהגוף אפילו ממש זקוק להם לצרכיו השונים, יחד עם זאת ההתניה שומן=אסון חזקה יותר ואנחנו מוותרים בתזונה שלנו על מקור אקוטי לבריאותנו. דוגמא נוספת קשורה ל"אויב נוסף", חדש יחסית בשכונה, ידידנו הגלוטן. יש יצרניות מזון שמטביעות על אריזת המוצר שלהם את החותמת "ללא גלוטן" על מנת לגרות צרכנים לרכישה, כשבפועל מלכתחילה אין שום קשר בין המוצר לגלוטן (שנמצא רק בדגנים).
למה חשוב להכיר במצבנו?
אז למה חשוב לדעת את כל זה? למה חשוב להכיר בכך שאנחנו שטופי מוח בכל הקשור לתזונה והזנה?
- 1. בשביל להעניק מבט-על – מאפשר זווית ראיה אחרת, מאפשר לראות תמונה יותר מלאה (רואים יותר חתיכות בפאזל), מאפשר הכנסת פרופורציה (מול מה אנחנו מתמודדים) ובהמשך מאפשר שינוי גישה – הן ברמה התודעתית והן ברמה הרגשית.
- 2. בשביל להעיר אותנו מההתמכרות שלנו לדיאטות, כי דיאטות נועדו להיכשל. רובן המוחלט של הדיאטות לא מצליחות בגלל שלל משתנים (ואנחנו לומדים אותם כאן אחד אחרי השני). הפתרון – הדיאטה מתה, יחי אורח חיים בריא. זכרו את ה-משוואה – כשמרגישים חרא (במודע או שלא במודע), אוכלים חרא. לכן אורח חיים בריא חייב לכלול בתוכו גם מענה לנפש שלנו ולרגשות הדיסהרמוניים.
3. כדי שנוכל לאפשר לעצמנו להיות בחמלה עצמית. התודעה הזו מכילה את הבנת מורכבות הנושא (להבין למה באמת כל כך קשה לנו להתמיד), שמובילה לקבלת המצב הקיים כמות שהוא (לא מתוך ויתור), וזאת על מנת לאפשר לעצמנו להיות קצת יותר נחמדים לעצמנו בכלל, וברגעים של כישלון בפרט.
הכתבה באדיבות מירב הראל, ליווי תהליכי ריפוי ושינוי.
