סופגנייה בכסא גלגלים

סופגנייה בכסא גלגלים

בילדותי היה לי חבר שגר בבניין סמוך לזה של משפחתי. זכור לי חג חנוכה אחד בו בצבץ ראשו מחלון חדרו וכשקלט אותי משחק במרפסת, קרא אליי, "בוא, אנחנו מכינים סופגניות". התייצבתי בביתו בתוך כמה דקות. אבא דובון, אימא דובה, ודובון ילד עמדו במטבח ביתם ליד סיר ענק מלא בשמן רותח. כן, חברי והוריו סבלו מעודף משקל משמעותי. גם אני הייתי ילד שמן.

חלוקת העבודה הייתה כזו: אמו של חברי הכינה את הבצק. חברי היה אחראי על הזרקת הריבה אל תוך הסופגניות הטרום מטוגנות. אחת לכמה סופגניות היה מטעין מחדש את המזרק בריבה מתוך קופסת שימורים ענקית. כאן נכנס לתמונה אביו של חברי שהיה ממונה על הכנסת כדורי הבצק שכבר קיבלו את "זריקת החיסון" אל תוך סיר השמן הרותח. הוא גם היה זה שדג אותם מהסיר לאחר שהשחימו במידה הרצויה. אני זכיתי להיות זה שמפזר את אבקת הסוכר על הסופגניות שהמתינו להתקרר מהטיגון. הסרט הנע תיפקד למופת וסיפק כמות הגונה מאוד של סופגניות. זללתי יחד איתם מספר מכובד ביותר של סופגניות וחזרתי לביתי.

שתיים, אחת, אפס

שנים ספורות לאחר מכן ראיתי מחלון חדרי שני אחים של בית חולים מסיעים בכיסא גלגלים את אמו של חברי על השביל המוביל אל פתח הבניין שלהם. כמה ימים לאחר מכן, כשבאתי לשחק אתו, ראיתי את אמו ישובה במטבח בכיסא הגלגלים ולה רק רגל אחת. "הייתה לה רגל חולה," הסביר לי חברי, "ולכן חתכו לה אותה". שנה לאחר מכן ראיתי אותה ישובה באותו כיסא גלגלים, הפעם ללא שתי רגליים. עברו כמה חודשים ומודעות אבל נתלו בשכונה.

היום אני יודע את מה שלא ידעתי בתור ילד – אמו של חברי הייתה חולת סוכרת. אולם גם לפני שהבנתי מה בדיוק התחולל בגופה, משהו אצלי קישר בין הסופגניות המתרבות והרגליים המתמעטות. זה לא מנע ממני להמשיך לזלול ולהעלות במשקל. נס החנוכה שלי התרחש שנים רבות לאחר מכן, לאחר שהתחלתי להתיידד עם עולם התזונה הבריאה.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו