לשתות מעט, להתקלח מעט

ד"ר עדיאל תל-אורן פותח ביקור נוסף בישראל בהרצאה מעמיקה, כהרגלו, ובכל זאת שונה מעט. התאמת המזון לאדם נבחנת היום לא רק מהכיוון הביוכימי-פיזיולוגי אלא בעיקר מההבט ההיסטורי-אנתרופולוגי. אם נדע מי באמת היו אבותינו ואמותינו הקדמוניים, באיזה סביבה חיו ומה היתה התזונה שלהם, נוכל ללמוד דבר או שניים על מה טבעי לנו ומה כדאי לשים בצלחת גם במאה ה-21. הנושאים שנדונו לא תמיד היו פשוטים לעיכול ושקט של ריכוז-על שרר בקהל. למרבה השמחה, בצד המנה התיאורטית הגדושה והטעימה, זכינו גם בשפע של עצות ברות יישום, עליהן אנסה לשים דגש כאן.

הלאה הסבון, יחי ויטמין D

רגע לפני שצוללים מיליוני שנים אחורה לאפריקה, ד"ר תל-אורן מספר על רשמיו מביקורו האחרון בנפאל. השאלה שליוותה אותו לאורך המסע שם הייתה "מה הם עושים שאנחנו לא עושים?" מה שכחנו? מה אפשר ללמוד מקהילה שחיה בפשטות רבה יותר, ואולי קרוב יותר לטבע? עדיאל החליט לערוך מחקר קטן על רמת ויטמין D באוכלוסיה בקטמאנדו. התוצאות היו חד משמעיות: הנפאלים הם האוכלוסיה עם הרמה הממוצעת הגבוהה ביותר של הוויטמין. הישג מפתיע לאור החשש של הנפאלים מהשמש, כיסוי הגוף התרבותי ועורם הכהה יחסית (בעלי עור כהה מייצרים פחות מהוויטמין). שני הנבדקים בעלי הרמות הנמוכות ביותר (אך לא פחות מ-32 יחידות) היו אנשי רפואה ששטפו ידיים והתקלחו באובססיביות. וייתכן שכאן טמון הכלב, שזהו שורש העניין. רוב נפאלים לא מרגישים צורך להתקלח הרבה ומסתפקים במקלחת פעם או פעמיים בשבוע.

כשמתרחצים מצמצמים ומשנים את אוכלוסיית החיידקים שעל פני העור. מוכר היטב השיח על החיידקים החיוביים במערכת העיכול, הפרוביוטיקה. אותם חיידקים ידידותיים המסייעים לנו להפיק את המיטב מהמזון – לספוג ואף לבנות רכיבי תזונה חיוניים. גם על פני העור תפקידם של החיידקים הוא מכריע. הם עוזרים לייצר ויטמין D, שעל יתרונותיו תוכלו לקרוא כאן, וגם לשמר אותו בשכבת החלב השומנית המופרשת על פני העור. נראה שגם במערכת הנשימה יש לחיידקים תפקיד חיובי חיוני. בלי הבקטריה הנכונה במקום הנכון אנחנו חסרים רכיבים תזונתיים.

המפגש הקריטי בין בקטריות למיניהן לבני בני אדם מתאפשר בזכות סגנון חיים פחות סטרילי, אפשר לאמר נינוח יותר בנושאי ניקיון, הקרוב יותר לטבע. חשיפה לבעלי חיים מגוונים (חלקם פרוותיים), כולל ציפורים, וכל החיידקים ושאר המיקרואורגניזמים שכל יצור נושא איתו. נגיעה בידיים במה שמסביב, אכילה בידיים, שטיפת ידיים פחות תכופה. מקלחות פחות תכופות. אולי גם שינוי היחס שלנו לצואה, לתוצרת שאנחנו מפיקים מדי יום ומעלימים במהירות. הצואה היא חלק מהחיים, אומר תל אורן. אולי כדאי להתעכב רגע, להתבונן ולהריח את מה שיצא מתוכנו, ואולי לפעמים אפילו לנגב עם היד, כמנהג הנפאלים וההודים. חשיפה קבועה למגוון רחב של חיידקים מאפשרת לדרבן את מערכת החיסון שלנו ולהתחסן מולם, וגם נותנת הזדמנות לקיים סביבה בריאה ועשירה של מיקרופלורה חיובית בתוך גופנו ועל פניו.

לקטים – כן, ציידים – לא

אחרי מסע הכנה קליל במרומי ההימלאיה יצאנו לטרק האמיתי בנבכי הזמן, מנסים לאתר את ההורים האמיתיים שלנו. ד"ר תל-אורן פרש בפנינו יריעה מחקרית רחבה והציג את המסקנות העדכניות ביותר.

כל האנושות כולה, הלבנבנים והשחורים, הגוצים והנישאים, כולנו מין (species) אחד. כל בני האדם, ללא הבדלי גזע, יכולים להזדווג ולהעמיד צאצאים, שגם הם יכולים להוליד צאצאים. ההבדלים בין בני הגזעים האנושיים השונים, למרות היותם בולטים לעין, הם שיטחיים מבחינה גנטית וטריים ביותר מבחינה אבולוציונית. הם התרחשו רק ב-100,000 השנים האחרונות, בערך. בעגה המקצועית מדברים על מיקרו-אבולוציה, התאמה לסביבה בתוך מין מסויים. למשל, בני הצפון משתמשים בחלב בשל מיעוט המזון בחורף. ועל כן פיתחו יכולת לעכל לקטוז (סוכר החלב) גם אחרי תקופת הינקות.

אך ההתאמה לעיכול חלב היא חלקית בלבד: חלבון ושומן החלב אינם מתעכלים היטב ויוצרים דלקתיות בגוף. בניסיון ללמוד מהתרבויות הילידיות של מאות השנים האחרונות, נחטא לאמת. שתיית קקאו על ידי האצטקים, או שימוש בצמחים מעוררי הזיות על ידי בני המאיה, לא מעיד שנועדנו לכך. גופנו עדיין מותאם ביותר לתזונה המקורית של האיזור ממנו הגענו, בו נוצר מין האדם. 

האמהות והאבות של כל האנושות כולה על פני הגלובוס הגיעו, ככל הנראה, מאיזור מצומצם אחד בצפון מזרח אפריקה, איזור דנאקיל, שהיה מבודד תקופה ארוכה מאוד (וכאן מדובר כבר במיליוני שנים) משאר אפריקה. הבידוד הארוך והתנאים הסביבתיים המיוחדים באותו איזור איפשרו התמיינות, כלומר את התפתחות המין האנושי כמין נפרד, ויכולים להסביר את מאפייניו היחודיים. מניחים שאזור זה הוצף שוב שוב במים, וכך במשך מיליוני שנים, "הורינו" פיתחו התאמה אבולוציונית לחיים בסביבה מימית למחצה. הליכה על שתיים למשל איפשרה לנשום בזמן התקדמות במים. שומן תת עורי העניק בידוד במים, שהוא טוב יותר מבידוד של פרווה, שנעלמה. עור חלק, ללא פרווה, מצוי רק אצל יונקים ימיים (כגון לוויתן, דולפין) או אצל יונקים ימיים לשעבר (פיל, היפופוטם, קרנף).

הוכחה נוספת: נולדו תינוקות שמנמנים שאומנם קשים יותר לנשיאה, אך צפים בקלות יותר במים. בנוסף גם התפתחה יכולת לעצור את הנשימה בשעת צלילה, שאחר כך איפשרה את התפתחות הדיבור. שפע של ראיות פיזיולוגיות וזואולוגיות נוספות מעידות על היתרון האבולוציוני שהושג בסביבה מימית למחצה או מוסברות על ידה (למשל דמעות מלוחות, הזעה לא יעילה, ועוד ועוד).

ומה היה מזונם של הורינו הקדמונים?

מה אכל האדם הקדמון? כל מה שיכלו להניח עליו את היד. סביבה פוריה של ג'ונגל טרופי וחוף ימי איפשרה ליקוט מגוון: מזון צמחי עסיסי עשיר בנוזלים ובמלחים, אצות, קקטוסים, עלים, פרחים, פירות, שורשים וגם חרקים, תולעים, חלזונות, צדפות וסרטנים קטנים. אבותינו לא היו בררנים במיוחד, לא צמחונים או טבעונים, מה שהיה קל להשגה ומזין נאסף ונאכל. לא היה צורך לצוד או לבשל, מפני שהמזון היה זמין ובשפע. מעין גן עדן פרה-היסטורי.

ומה היום? ללקט! לאכול מזון צמחי לרוב, כל אותם קקטוסים, אצות, עלים, פרחים וכדומה. גם קצת מלח טבעי הוא טוב, לאור העבר הימי שלנו. אפשר גם נמלה פה ושם, אם התחבאה בפרח שזה עתה ליקטנו. כיום מקורות המים מזוהמים, למרבה הצער, ועדיף לא לאכול יצורים ימיים.

ומה עם בשר? ובישול? ובישול של בשר?

הקישור בין התפתחות האדם לציד ולאכילת בשר מבושל כיכב בעבר, אך כיום אלה השערות ישנות שהופרכו. בטל זמנן ובטל קורבנן. מקור אחד היא השערת הסוואנה שהתבססה על ממצאים של מאובנים של הומינידים המוקדמים בסוואנה האפריקאית של ימינו. האדם הקדמון תואר כצייד מזרה אימה שירד מהעצים. אך השערה זו הופרכה מכיוונים שונים: מתברר שבתקופתם של ההומינידים האיזור היה מיוער ואם בוחנים את תכונותיו היחודיות של האדם ביחס להשרדות בסוואנה, נראה שבמקום יתרון אבולוציוני, תכונות אלה היו "מזכות" אותו בנחיתות בולטת ומובילות במהירות להכחדתו. לדוגמה, ריצה על שתי רגליים איטית ומגבילה לעומת הדהירה היעילה על ארבע גפיים. בהתבסס על השערת הסוואנה, הוצגה הגישה התזונתית המשפיעה של "המרשם הפליאוליתי", שמעודדת חזרה למה שנתפס כמקורותינו הקדמוניים ולאכילת בשר מרובה. גישה זו צברה פופולריות מרשימה, אך הבסיס התיאורטי שלה, כאמור, הופרך.

הממצאים התקפים שמעידים על שימוש באש לצורך בישול והכנת בשר מתייחסים לשלבי התפתחות מאוחרים יחסית של המין שלנו, האדם הנבון (Homo sapiens sapiens). או ל"קרובי משפחה" – מינים דומים שנכחדו, לדוגמה הומו ארקטוס או האדם הניאנדרטלי. האש אכן איפשרה לאכול דברים שאף פעם לא נאכלו קודם לכן, כגון בשר. וגם גבתה מחיר בריאותי, אותו ניתן לראות בשרידים – עששת בשיניים והרעלת ויטמין A בעצמות. רק בגלל שאדם קדמון אכל משהו, אין זה אומר שהוא הסתגל לכך!

התמכרות למים?

ועוד טיפת אינפורמציה מרתקת מבית מדרשו של ד"ר תל-אורן. שתיית מים רבים נובעת מהתמכרות ואינה מומלצת. היא מתבססת על שטיפת מח שאנחנו עוברים באמצעי התקשורת, המאיצים בנו ללגום 8-12 כוסות ביום. אך מבחינה מדעית מים רבים מדי מדללים את המלחים בדם, משבשים את הפרשת הורמון האלדוסטרון, התורם להתמודדות עם מתח, מכבידים על הכליות. רב המים מגיעים באופן טבעי מפירוק המזון הנאכל. אדם שתזונתו מאוזנת ונקיה לא נדרש לשתות למים נוספים שידללו את הרעלים בגופו. עדיאל עצמו שותה בממוצע כשתי כוסות בשבוע! חישבו על החיסכון – לשתות מעט, להתרחץ מעט.

תובנותיו ועצותיו יוצאות הדופן של ד"ר תל-אורן, הביאו את בן יקיר, מנכ"ל הפורטל, להציע לו חצי בצחוק וחצי ברצינות, להשתתף בתוכנית דוקומנטרית בסגנון דוקו-סלב, שתאפשר לכולנו לראות איך הוא חי באמת – מה הוא אוכל, שותה, איך מתרחץ, מתלבש. אולי, אולי הוא יסכים.

בעוד אנחנו מסתובבים בג'ונגל, מלקטים שורשים ועצות מפתיעות, בחוץ המו דוכנים כמיטב המסורת, שהחזירו אותנו ברכות לקרקע המציאות – ספרים להמשך ההשכלה, מכונת מיצים משוכללת, פיתות מכוסמין מונבט, מיכשור לניטרול נזקי הקרינה, תוספי תזונה סוג א.א. וקייטרינג צמחוני איכותי של אביטל סבג, שהגישה מנות שהן ארוחה שלמה, טעימות אך קלות לעיכול, מתובלות אך מעודנות. ולי, הערב הזה גרם לרצות לרדת מהמקלדת, לטבול באוקיאנוס, לרוץ ערומה בג'ונגל, ללקט עלים, פרחים ופירות. וגם לשאול, למה עזבנו את גן העדן ומתי נחזור? לאלוהים הפתרונות. או לפחות לד"ר תל-אורן בהרצאתו הבאה.

ליאה מיכאל דבר – קוראת כותבת, מלקטת מרחרחת, ומאז ההרצאה כמעט לא שותה או מתקלחת.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו