חשיבותה של הלעיסה

שחרור עצמי מפיתויים (123RF)

המשחק הפנימי של הלעיסה – בהשראת עקרונות הלמידה הסומטית בשיטת פלדנקרייז.

אכילה ותנועה נפגשות בתלות ההדדית שלהן זו בזו, אם בתמיכה או בחבלה. עודף מזון מבטל את המניע להתנועע, במקרה הטוב, ועושה את התנועה בלתי אפשרית למעשה, במקרה הגרוע. בעוד תנועה מלאת חיים, השוטפת בקלות ובקפיציות, הנעשית בתדירות, מצליחה להתגבר אפילו על התוצאות של אכילה מוגזמת. בעולם של היום, כאשר אין קושי להשיג מזון, ולא רבים מפעילים כושר תנועתי אפילו בגיל צעיר, הסטנדרט של אכילת-יתר נעשה למלכודת נפוצה.

מה סגנון הלעיסה שלכם?

בתכנית "המשחק הפנימי של הלעיסה", אני לא מדברת על אוכל בריא; אינני מונה קלוריות; אף מילה על תיאוריות של צירופי מזון או איך המדד הגליקמי עושה את האינסולין המשמין להיסטרי. אני לא מדברת איך מאכלים מיוחדים מפירים את האיזון החומצי ומרוששים את רקמת העצם מהמינרלים שלה, כדי לפצות על חוסר האיזון. גם אינני נכנסת לוויכוח בעד או נגד הנדסה גנטית של מזון, או מזהירה בפני ממכרים באוכל תעשייתי, דישון כימי, הדברה סיסטמית וריסוס הורמונים על פירות. אינני מציגה סטטיסטיקות של תוחלת חיים בהקשר למשקל הגוף, אני גם לא מתייחסת לתוספי מזון ואפילו לא לתוצרת אורגנית, ובמיוחד אני לא מזכירה אף מילה על משמעת דיאטה. על כל אלה אנשים יכולים להשיג כיום ידע רב, ביחוד באותם חוגים בחברה, כמו אלה העוקבים אחר EAT WELL, הנחושים לקחת אחריות על האקולוגיה האישית של גופם ואוכלים רק את המיטב הבדוק המשפר את טובת החיים.

אני כן מדברת על התנועה הביומכנית של עיבוד המזון בשלב בו הוא נמצא בפה. המודוס אופרנדי של המשחק הפנימי בקטע הזמן של הלעיסה. אני מנחה את המעוניינים ללמוד על הסגנון המעשי של עיבוד המזון בפה, העשוי להפיק יותר הנאה מן האכילה, באופן שאפשר יהיה אז ליהנות יותר מפחות מזון ולהגיע באופן ספונטאני לשובע תחושתי אותנטי. זוהי אולי חוויה של שיבה לימי נעורים רחוקים בה קמנו מן השולחן לא מפני שאנחנו מתפוצצים ולא יכולים יותר להכניס פנימה שום דבר, אלא מפני שאנחנו חשים שאיננו רוצים לאכול יותר וטוב לנו כך.

אני מנחה אנשים צעד אחר צעד, בזמן אמת של אכילה, את הדינמיקה של לעיסת המזון בפה, בארוחה ממשית, ומאפשרת להם לחוות את האופציה של הפקת יותר הנאה ובניית שובע מלא מכמות מזון המפתיעה במיעוטה.

ההקשבה לפרטי האכילה, הנכונות לבדוק מתכונות שונות של דינמיקה תנועתית ללעיסת המזון, ההתייחסויות, המחוות, הקצב והעוצמה — אוצרים בתוכם את המפתח לשחרור עצמי מן הפיתוי של המלכודת האובססיבית הבלעדית לאכול בחתף.

התבוננות בחבורת זאבים סביב טרפם, יכולה לתת כמה הבהרות ורעיונות באשר להשפעת סגנון האכילה על תוצאותיה. כל זאב מנסה לחטוף את הנתח הגדול ככל האפשר, בולע אותו מהר ככל האפשר, וחוזר שוב לחטוף עוד. כיוון שמזון איננו נמצא בטבע בקלות, שכן יצורים צריכים להשקיע תכנון ותנועה כדי להשיג מזון, הזאבים כנראה מתוכנתים, למען הישרדותם, להשתוקק לעוד ועוד מזון באופן תמידי.

אני אומרת לאנשים: "אם אתם רוצים לאכול לפי הקוד הביולוגי, האסרטיבי והחריף של הזאבים בטבע, הרי עם הזמינות הקלה של מזון בסופרמרקט, תמצאו את עצמכם מכניסים פנימה יותר ויותר מזון, מבלי לשלם עליו במטבע של פעילות תנועתית, ותמיד תישארו רעבים ומשתוקקים ליותר. המלכודת הזאת נושאת את העוצמה של תכנות הישרדותי אבולוציוני, מעבר לשיקולים המחשבתיים האינדיבידואלים.

מי שמעוניין להינצל ממעגל הקסמים, יכול ללמוד איך לשנות את הסגנון ההתנהגותי שבו הוא או היא משתמשים באכילה. הנוסחה המובילה שהייתי רוצה להציע היא:

המשמעות של אלגוריתם האכילה לשובע בהנאה היא: המסה של גופך גדלה במידה התואמת לכמות האוכל שאתה אוכל, כפול גובה המהירות שבה אתה אוכל, חלקי מידת ההנאה שאתה מפיק מלעיסת האוכל. במילים אחרות: ככל שאתה מצליח לאכול יותר לאט ולהפיק יותר הנאה מכמות קטנה של מזון, מסת הגוף שלך תקטן. או אפשר לומר, ישנן דרכים שונות להורדה במשקל: להפחית את כמות המזון, להגדיל את משך האכילה או להפיק יותר הנאה מן הטעם של מה שאוכלים. מה תעדיף? מה הכי פשוט?

טיפוח תחושת ההנאה

עלינו להסכים שהנאה יכולה להתקיים רק בחוויה של כאן ועכשיו. הנאה של אכילה יכולה להמדד בכמות השמחה כשאנחנו מקשיבים לתחושה הישירה של טעם המזון אותו אנחנו אוכלים. את ההנאה הזאת צריך לאשר בזמן האמת שבו היא מתרחשת. מצד שני, ככל שאנחנו מטעינים כמות רבה יותר של מזון על המזלג, ובולעים אותה בחטף מהיר, כן יפחת העונג שניתן יהיה לחוש בו, וכן תגדל מסת הגוף שלנו מאותה כמות מזון שבלענו מבלי למצות את מלוא ההנאה ממנה. פטמיות הטעם, כידוע, קולטות רק את פני השטח של המזון המגיע למגע עם החך והלשון. כשבולעים גוש גדול, ללא לעיסה מספקת, מתבזבז חלק מפוטנציאל תחושת הטעם.

לממש את פוטנציאל הטעם (ד"ר רותי אלון)

כמובן שיאמרו מי שיאמרו, בלגיטימיות מלאה, שההנאה שלהם היא באגרסיביות משולחת הרסן של עצמת הנגיסה ומהירות הספק הבליעה. עליהם רק להזכיר לעצמם שהם פועלים לפי הקוד הביולוגי, אשר בתנאי התרבות כרוך בקנס מכשיל.

אני נמנעת מלהמליץ לאנשים להגביל את הכמות הכללית שהם צורכים. אני מסבירה שכוונתי להימנע מכל קונפליקט עם הדחף האורגני שיש לכל אחד מאתנו להזין את עצמו. דחף זה יותר חזק מכל משאלה של רצון חשיבתי. הכוונה שלי היא לא לאיים על הדחף הקיומי, ההישרדותי, של האורגניזם להשתוקק למזון, להיפך, אני רוצה להשתמש באותו חלק ממנו העשוי להשיג את הרצוי, ואני עושה זאת דרך טיפוח תחושת ההנאה. אני מאפשרת לאנשים לחוות כמה יותר הנאה הם מסוגלים ליצור באופן אקטיבי מכמות קטנה של מזון על כל מזלג, מבלי להתייחס לכמות הכללית. הכמות הכללית תפחת מעצמה, ללא מאבק, על ידי גידול הסיפוק התחושתי.

כל מה שאנחנו עושים במשחק הפנימי של הלעיסה בארוחה מונחית הוא ללמוד איך לצבור רגעים רבים של הכרה בסיפוק הנובע מן הטעם של המזון, כל עוד הוא בפה. כמו כן לומדים לבלוש אחר הסימנים הסמויים, דרכם הגוף מתחיל לשדר את אות השובע, התחושה ש"מספיק", שאולי לא כובדה בשנות הגידול שלנו וגם לא בבגרותנו.

אכלו כמה שאתם רוצים, אבל…

תכנית האכילה המודעת איננה בדבר תיאוריה מתסכלת נוספת שנמצאת בניגוד לליבת הקיום שלנו, במיוחד כשזה נוגע למזון חיוני, שאז יהיה בלתי אפשרי לאורגניזם המאוים שלנו לשתף פעולה. הארוחה המונחית היא בדבר תמורה בהרגלים המכאניים, אשר כמו ניסיון להיגמל מכל התמכרות אחרת, יש להם יותר סיכוי להצליח לא על ידי משמעת של מאבק תמידי מר בשורשים העמוקים האותנטיים או התחליפיים של תשוקותינו, אלא בניגוד לכך, על ידי שאנחנו מבטיחים יותר הנאה לפי השיפוט המוסכם של התת-מודע הקדמוני, שיכול להשתכנע רק על ידי חוויה מעשית, לא מילולית, של סיפוק מפצה.

שבירת הרגלים להשגת החופש מן הסגנון הכפייתי (ד"ר רותי אלון)

זהו ניסיון לומר במלים רבות שאין סיכוי להשיג שינוי בתת-מודע על ידי מילים. כדוגמה אחת פשוטה להצלחת החוויה של הפחתת כמות האוכל על ידי בחירה תחושתית עצמית, הייתי מציעה לנסות אסטרטגיה אחת מני רבות בתכנית, האסטרטגיה של "ידיים נקיות", כמו שאומרים האיטלקים – Mani pulite.

שלא כמו הכוונה האיטלקית לשחיתות פוליטית, בנושא האכילה הפירוש הוא מילולי – הסכם של האדם בינו לבין עצמו: אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, בתנאי יחיד כי בכל פעם שיש לך מזון בפה, ידיך חייבות להיות חופשיות מכל החזקה; לא מזלג, לא פרוסת לחם, במיוחד לא להושיט את היד אל הנגיסה הבאה. בכל זמן בו אתה עוסק בלעיסה, אתה מסכים להניח מהידיים כל דבר ולקבל את האפשרות לחוש במלואו את טעם האוכל הנלעס בפיך.

המשתתפים בארוחה המונחית מתפלאים לגלות עד כמה הצורך ביד שלהם, כשהיא מחזיקה במזלג, היא הממריצה את הדחף לעסוק מיד בנגיסה הבאה. כאילו היד היא השוללת מהם את הסיפוק שיכלו להפיק מרגע נוסף של לעיסה קשובה. כיוון שברגע שהמזון מחליק בגרון, אין יותר הנאה ממנו, ולפעמים יש אפילו אי נוחות. כדי להיווכח עד כמה מתמתנת האכילה צריך לנסות. יתכן שתתקלו בקושי רב לפנות את המזלג מן היד. כל עוד היד מחזיקה במזלג היא נושאת הצהרה המסמנת אל הנגיסה הבאה לעתיד לבוא, מאיצה את הבליעה ומסכלת את הסיכוי לקליטת מלוא הטעם ב'כאן ועכשיו'. אבל להניח מזלג זה בסך הכל קושי של תנועה שאינו נושא מטען נפשי או חברתי כבד, ולכן אולי אפשר ליישמו ולעכב את קצב האכילה ביתר קלות משאפשר היה להשלים עם דרישה חדה לקצץ בכמות האכילה.

התאמנו כשנוח לכם

כדי להתערב ולשנות הרגלים קבועים של שנים דרושות הרבה חזרות וגישה נאורה. אבל תכנית המשחק הפנימי של הלעיסה איננה דורשת מחויבות מלאה למלא תמיד אחר ההנחיות המוצעות כדרך היחידה לאכילה. אנשים מוזמנים ליישם את הדינמיקה האחרת רק כאשר הם מרגישים שהם מוכנים להקדיש לה כמה רגעים בארוחה, ולהזכיר לעצמם את האופציה להשתמש ביתרון של דרך אכילה זו. היכולת למתן את הדחף האוטומטי של היד המושטת לנגיסה הבאה, מסמן את התחלת הגמילה מן ההיסחפות בבלי דעת, בהעמסה עיוורת של עודף מזון על הגוף , שאולי אינו זקוק לה, שאינה מתירה לו למצות את מלוא פוטנציאל העונג והשובע, כפי שניתן היה ליהנות מהרגשה מידית טובה וגם להשיג תוצאות רצויות לטווח רחוק, בקלות של תנועה ובהופעה אסטטית נכספת.

ההצלחה להמיר רוטינות של שנים רק על ידי התערבות במרכיב הזניח של המתכונת המכאנית המכשילה, היא רק דוגמה איך מספיקה אפילו רק שבירת הרצף של מתכונת הפעולה המבוזבזת, כדי להתחיל תהליך של היחלצות מן הדחף הלא נפסק של כוח ההתמדה.

כל המוזיאון האישי של תפיסות ודעות שאדם אימץ לעצמו לאורך חייו, אשר נעוצות ומעוגנות גם בסגנון המכאני שבו הוא מזין את עצמו, נעשות אז חשופות לכאן ועכשיו ללא המשפט הקדום המוכר, המיוצג בביטויו המילולי. הגישה לאכילה עוברת עכשיו דרך המבחן שאינו ניתן לתמרון של מילים, והוא מוחלט על ידי תחושת רמת העונג האישי שאדם מסוגל אז להעניק לעצמו.

רותי בהנחיית המשחק הפנימי של הלעיסה (ד"ר רותי אלון)

ודאי יימצא מי שישאל איך יכולים לצפות שאנשים יעברו דרך עימות כזה של שינוי הרגלים ללא התנגדות, בעוד כל הרגל של בצוע תנועתי מקבל עם השנים רמת אוטומטיות של התמכרות. התשובה היא, מכיוון שאנשים מרוויחים את ההנאה המלאה של תחושה ההנאה המקבלת אישור מטעם האוכל. תחושה זו מצטברת לכל אורך הארוחה, ברגעים של ההבחנה המלאה בטעם, והיא גומלת לשובע שלם, ברגע הסופי של האות ללא מילים וללא ספק, בו מתקבל המסר הספונטני של ה"מספיק". ברגע הזה, הגוף יודע בבהירות שאין לו יותר רצון להמשיך לאכול, אין לו יותר צורך, ואתם מרגישים טוב עם זה. ואמנם, אי אפשר לנצח הנאה.

לשם התנסות בתחבולות המשחק הפנימי של הלעיסה, ייתכן שצריך יהיה למצוא סדנה, או לחפש תמיכה בארוחה מונחית צעד אחרי צעד דרך הקלטה קולית או וידאו, ובכל פעם שחוזרים על ההתנסות, יכולים להיות יותר יצירתיים ולגלות מה עוד מביא את החופש מאבדן השליטה ומעניק יותר הנאה מפחות מזון.

באופטימיזם ביולוגי,

רותי אלון, מייסדת תכנית האינטליגנציה התנועתית

טריינרית בכירה בפלדנקרייז

מחברת הספר "חזרה לתנועה טבעית", הוצאה עצמית

טלפון: 04-9859563

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו