הקושי לשנות הרגלי אכילה
לא פשוט לסרב פתאום לאוכל טעים. צילום: RF123
למה כל כך קשה לנו לעשות שינויים בתזונה שלנו? בפשטות, לכל פעולה, לכל מילה, לכל תגובה, לכל רגש או לכל תנועה שאנחנו עושים, יש מסלול עיצבי ספציפי במוח. מסלול זה מורכב מתאי עצב (נוירונים), שמתקשרים אחד עם השני באמצעות נקודות מגע הקרויות סינפסות (יש כמאה מיליארד תאי עצב (שזה הסיפרה 1 עם מלא מלא אפסים), ולכל אחד ממאה המיליארדים של נוירונים יש אלפי סינפסות שדרכן הוא מתקשר עם הנוירונים האחרים. אלו סדרי גודל שקשה לשכל שלנו לקלוט). מה שחשוב לדיון שלנו היא העובדה שכשאנחנו חוזרים שוב ושוב ושוב על פעולה / התנהגות / תגובה לאורך זמן, אותו מסלול עצבי שמשויך לאותה פעולה / התנהגות / תגובה /רגש הולך ומתחזק, הולך ונהיה עבה יותר, מהיר יותר עד לרמה של אוטומט, עד לרמה שלא צריך לחשוב על הדבר והוא לכאורה קורה מעצמו. הוא נהיה "שביל במוח" או במקרה של השבילים הממש וותיקים "אוטוסטרדות". דוגמא קלאסית להבנת נקודה זו תהיה לימוד נהיגה – בהתחלה אנחנו צריכים לחשוב על מלא דברים במקביל (סנכרון יד-רגל-עין-אוזן-חשיבה), וזה מצריך מאיתנו המון המון ריכוז. עם הזמן ועם החזרתיות הדברים הולכים ונהיים קלים יותר ויותר עד לרמה שאנחנו נוהגים ברכב ובכלל לא חושבים על הנהיגה הטכנית עצמה, היא "קורית מעצמה". נוצרה "אוטוסטרדת נהיגה" במוח. כנ"ל עם לימוד נגינה, עם הזמן ועם החזרתיות נוצרת "שביל נגינה" במוח שככל שנמשיך לנגן יהפוך אף הוא לאוטוסטרדה סופר מהירה. אוטומטית. אלו בעצם כל ההרגלים שלנו, שחלקם הופכים להיות "האופי שלנו/מי שאנחנו" – הרגל לנסוע ממקום מסויים, הרגל לנשנש מול הטלוויזיה, הרגל לבקר או לשפוט אנשים, הרגל להקשיב כל שעה לחדשות, הרגל לסדר את הבית/מגירות/בגדים בצורה מסויימת, הרגל לקלל בכביש את כל העולם, הרגל לאכול בשעות מסוימות או הרגל לאכול בעיקר אוכל של דוכנים (שווארמה, פלפל, המבורגר, בורקסים), וכדומה. לכל הרגל כזה יש שביל ספציפי במוח.
מה קורה במוח שלך כשאת רוצה להפסיק לאכול עוגיות עם הקפה?
מה קורה כשאנחנו רוצים לשנות הרגלי תזונה קלוקלים, גם ברמת המזון עצמו וגם ברמת הרגלי האכילה שלנו? אנחנו בעצם צריכים לייצר שבילים חדשים במוח, כאלו שעוד לא קיימים בכלל או כאלו שממש חלשים לעומת האוטוסטרדות הקיימות. לאלו מאיתנו שמעט פסימיים עקב ניסיונות וכישלונות בעבר ולאלו מאיתנו שלא מאמינים שבכלל לא ניתן לשנות אופי/התנהגות (לדוגמא "הוא מגיב בביקורתיות לכל דבר, הוא בחיים לא ישתנה"), להלן הבשורות הטובות – אפשר לשנות הכל, גם את המבנה של המוח עצמו (החומר האפור), בזכות תכונה של המוח שנקראית "נוירופלסטיות" והדבר מוכח מדעית (מוזמנים בחום לקרוא את הספר המהפכני "המוח הגמיש" מאת נורמן דוייטש). גם אם אנחנו האנשים הכי שליליים בעולם, אם נרצה ואם נתמיד בכך, נוכל לייצר שביל חדש במוח של חיוביות ואוטוסטרדת השליליות, באם נפסיק "לנסוע בה", עם הזמן תיחלש יותר ויותר. שוב – הדברים האלו כבר הוכחו מדעית.
אז איך מייצרים שביל חדש במוח?
אנלוגיה נחמדה שאני אוהבת להשתמש בה קשורה ליצירת שביל חדש בג'ונגל. אם אנו מעוניינים ליצור אחד כזה מה יהיה עלינו לעשות? להוציא מנצ'טה ולהתחיל לנקש עשביה עבותה ולהעיף אבנים ומכשולים מהדרך. מדובר על הרבה עבודה פיזית, בג'ונגל חם ולח ולכן מזיעים המון, יש גם יתושים מעצבנים וצריך לשוב לשם יום אחרי יום אחרי יום על מנת לייצר את השביל, כשבהמשך צריך שיפסעו עליו כמה שיותר אנשים על מנת שהוא יתעבה, יתקבע ויהיה נוח ללכת בו/לחצות את הג'ונגל. אם נחזור לשביל החדש במוח אותו אנחנו רוצים ליצור, המשותף בין השניים הוא: רצון חזק, חזרתיות, התמדה, נחישות ולא פחות חשוב חזון-יעד מוגדר-משמעות (מכאן נובעת המשמעת), ויש היכנו זאת – עבודה קשה. כלומר – לשנות את המזון שלנו ואת והרגלי התזונה שלנו/להחליף את האוטוסטרדה הקיימת במוח, זו עבודה קשה משתי סיבות עיקריות:
- הבנייה של אוטוסטרדה חדשה מצריכה תכונות שחלקנו לא בדיוק משופעים בהן, בלשון המעטה (רצון חזק, חזרתיות, התמדה, נחישות, חזון).
- האוטומט תמיד מנצח – ברגעים של חולשה, מתח, עייפות, סטרס או התמודדות עם רגשות דיס הרמוניים (ובלי עין הרע לרובנו יש יותר מידי מהם), המוח תמיד יעדיף את המוכר והידוע, את המהיר ואת היעיל ביותר והופ, אנו מוצאים עצמנו שוב בהרגלים הישנים שלנו, לפעמים בלי לשים לב, ללא יכולת לעצור את זה בכלל, כי זה קורה באוטומט, זה חזק מאיתנו.
לכן חלק מאיתנו מתחילים כל יום ראשון דיאטה וביום שלישי נשברים. חלק מאיתנו עשו דיאטה לקראת אירוע חשוב, רזו יפה, קיבלו מחמאות מכולם ואחרי האירוע חזרו לשגרה שהחזירה עימה את הרגלי התזונה הישנים ובהמשך את הקילוגרמים העודפים.
ו
לא תמיד פשוט לעשות בחירות בריאות. צילום: unsplash
אז מה עושים? איך בכל זאת משנים את התזונה שלנו לבריאה יותר ומטמיעים אותה בחיי היום-יום?
ראשית, כמו תמיד, נדרשת מודעת למה זה מצריך מאיתנו ברמה הנפשית ולמנגנונים שמתוארים במאמרים אלו. אם אנחנו מבינים שתזונה בריאה היא שביל חדש שאנחנו רוצים לייצר במוח שמצריך מאיתנו התמדה, חזרתיות והמון נחישות, ואנחנו גם מבינים במקביל שזה תהליך שלוקח זמן מכיוון שאנחנו מתמודדים כאן עם הרגלים אוטומטים ולכאורה חזקים מאיתנו, אזי יותר קל לנו להתמודד עם האתגר הזה והקשיים שהוא מציב בפנינו. כלומר – זה אפשרי ברמה הנוירולוגית אך זה מצריך הן נפש מגבה (וכמו שהמלצתי בעבר – רובנו צריכים טיפול רגשי-נפשי נלווה), והן חזרתיות.
שנית, כמו תמיד, נדרש להכניס לתהליך הזה חמלה עצמית. שינוי תזונה כאורח חיים זה אחד האתגרים הכי קשים וארוכים שיש, שמצריך מחלקנו תכונות שלאו דווקא ייחסנו לעצמנו והתגברות על אוטומטים. לכן, מתוך מודעות למורכבות, בואו נכניס לחיים שלנו את המשפט החומל שאומר שבכל רגע נתון אנחנו יכולים לעשות רק את המקסימום שלנו באותו רגע ואולי בהמשך נצליח יותר. כשאנחנו מוצאים עצמנו שוב עם עוגת גבינה/שווארמה/פיתה עם שוקולד/"נרקבים" מול הטלוויזיה במקום לצאת להליכה, נאמר לעצמנו: "כרגע העוגה הזו/הכלום הזה זה המקסימום שאני יכול. אולי מחר אוכל יותר, אולי עוד שבועיים אוכל יותר, אולי רק עוד חודשיים אוכל יותר. כרגע הכלום הזה/העוגה הזו זה המקסימום שלי ואני מקבל את זה". להיות יותר נחמדים לעצמנו זה לא אומר שאנחנו מוותרים לעצמנו. אנחנו פשוט לא מתווכחים עם המצב הנוכחי ומכניסים למרחב שלנו אנרגיה חיובית יותר.
שלישית, ממשיכים הלאה. לא משנה אם וכמה נופלים בדרך (וכולם נופלים!!!) – קמים, מנערים את האבק וממשיכים הלאה. יהיו המון נקודות בדרך שלא יבוא לנו/שלא יתחשק לנו/שלא נהיה מסוגלים לשנות את האוטומט וזה בסדר. חשוב להמשיך הלאה, עם הפנים קדימה, כי עם כל פעם ופעם שכן נבחר אחרת, שכן נצליח לבחור בריא יותר, אנחנו נחזק את אותו שביל חדש במוח שאנחנו יוצרים. עוד פעם ועוד פעם. עוד חזרה ועוד חזרה. התמדה מתוך קבלה וחמלה עצמית ולא מתוך הלקאה.
המאמר באדיבות מירב הראל, 8 המפתחות לריפוי הגוף והנפש
