המרחק שלנו מהאוכל – הרצאה עניינית ופרקטית

צילום: RF123

אנחנו נמצאים בתהליך של התרחקות מהאוכל שלנו, פעם היינו מלקטים וצדים את האוכל שלנו ואוכלים אותו כשהוא בשיא טריותו, ידענו מאיפה האוכל שלנו הגיע ובאיזו דרך.

מאז, התחלנו בתהליך התרחקות, התחלנו לאגור ולשמר את המזון שלנו. לאורך ההיסטוריה האנושית, תהליכי המעבר לאגירת מזון ובעקבותיהם גם הפערים החברתיים וחוסר השוויון בחלוקת המזון, היו תהליכים ארוכי טווח שרק בסופם הובילו אל יצירת החברה המעמדית והמהפכה החקלאית.

ככל שאנחנו יודעים פחות מאיפה המזון שלנו מגיע אנחנו מעמידים בסכנה את הבריאות שלנו, את הסביבה שלנו מבחינת קיימות ואפילו את הקהילה שלנו מבחינה חברתית.

רוב האנשים לא באמת מחליטים מה הם יאכלו, מי שמחליט מה רוב האוכלוסייה תאכל היא התעשייה, ומי שמייצר את הרגולציה בשביל התעשייה זו המדינה, על ידי תקנות משרד הבריאות שמחליטות מה מותר ומה אסור כשמייצרים אוכל.

האקדמיה ללשון מצאה מילה יפה לרגולציה – אסדרה. השאלה היא מה היא מסדירה בהקשר של המזון שאנחנו צורכים ומי מרוויח מזה. תקנות וחוקים של הממשלה ושלוחותיה קובעים את דרכי הגידול של המזון שכולנו אוכלים, את שיטות הייצור ואת אופני אריזתו ושיווקו.

ישנן אמירות על גבי אריזות מזון, שלא ממש משקפות את המציאות כמו "שניצל ביתי" או "טבעי" על מוצר שעבר אין ספור תהליכים. ישנם גם חומרים "מסייעי יצור" שמשמשים בתהליכי יצור המזון ואנחנו לא מיודעים עליהם על האריזה, כמו הקסאן בשמנים מזוככים, חומצה זרחתית וסידן הידרוקסיד המשמשים לזיקוק וכלור המשמש לשטיפה של ירקות עלים ארוזים כמו עלי בייבי ועוד מיני ירקות ופירות המיועדים לתעשייה – והכל על פי חוק.

על קמח לבן וקמח מלא בישראל

לאורך ההיסטוריה, כשהיו רוצים לטחון קמח היו לוקחים את גרעין החיטה בשלמותו וטוחנים אותו, מה שיצר קמח מלא. במחצית הראשונה של המאה ה-19 המציאו בבודפשט מכונה חדישה המבוססת על גלגלות מתכת, שבפעם הראשונה בהיסטוריה הצליחה להפריד את שלושת רכיבי גרעין החיטה – קליפה (סובין), נבט (פנים הגרעין) והאנדוספרם (החלק שבין הקליפה לבין הנבט, קמח לבן). מאותו הרגע התחיל האדם להשתמש בקמח הנטחן רק מהאנדוספרם ונקרא 'לבן'. הסיבה להפרדה הזו הייתה כלכלית – כאשר מוציאים את הנבט (החלק הכי שומני והכי מזין בחיטה) ואת הסובין (הסיבים התזונתיים) חיי המדף של הקמח מתארכים באופן משמעותי ביותר.

צילום: PEXELS

בישראל הועדה לפיקוח המחירים קבעה שהלחם שיהיה בפיקוח הוא לחם לבן ולכן לחם לבן עולה פחות מלחם מלא. אם הלחם במלא היה בפיקוח, הוא היה עולה פחות כסף ואז רובנו היינו צורכים אותו יותר!

האריזה וקריאת תוויות מזון

האריזה היא הגורם המכריע ברכישת מזון מעובד. במקרים רבים יחליט אדם אם לרכוש מוצר מסוים או לוותר עליו, אחרי התרשמות ראשונית מעיצוב האריזה ועיון בפרטים המופיעים עליה. פרטים אלה ואופן פרסומם על האריזה כפופים לתקנים ולתקנות שקובע שירות המזון הארצי במשרד הבריאות.

ניסוח מפולפל ומשחקי מילים עלולים לבלבל את הצרכן ולכן כלל חשוב כאשר עורכים קניות הוא להפוך את האריזה ולהסתכל על רשימת הרכיבים. הרכיבים התזונתיים מופיעים לפי סדר תכולה יורד. כלומר, שהרכיב שנמצא בכמות הגדולה ביותר מופיע ראשון, והרכיב שלאחריו הוא השני בכמותו וכך הלאה.

מה הבעיה עם הבשר המעובד בישראל?

בפסטרמת הודו המרכיב הראשון הוא כמובן בשר הודו והמרכיב השני הוא מים מפני שעל פי התקן הישראלי לתעשיית המזון מותר להזריק לבשר מים. אך הבעיה היא לא רק במים, מים לא יחזיקו את הבשר מבלי שמשהו יחבר ביניהם ופה נכנסים הפוספטים, החומרים שמחברים בין המים לבשר. אבל עכשיו יש לבשר מרקם צמיגי, אז מוסיפים לו חלבון מהצומח שיהפוך את המרקם ליותר נגיס, אבל אז אין לו צבע של בשר אז מוסיפים לו ניטריטים שיהפכו את הבשר ליותר אדמדם ואז כבר אין לו טעם של בשר אז מוסיפים לו מחזקי טעם, אבל אז יכולת השימור שלו לא טובה (בשר שיש בו הרבה מים מתקלקל מהר יותר), אז מוסיפים לו חומרים משמרים.

איך אפשר לשמור על התזונה?

לסיכום, אנחנו, הצרכנים, צריכים להיות מודעים למזון אותו אנו צורכים ולתהליך שאותו מזון עובר ממצבו הטבעי עד הגעתו למדף הסופר. מודעות זו תאפשר תכנון מושכל של התפריט היומי, התאמת מוצרי המזון לבריאותנו והשוואה בין מוצרי מזון שונים עד לקבלת החלטה נבונה לגביי צריכת המזון שלנו.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו