משנאת חינם לאהבת חינם

צילום: pixabay

נאמר שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם וייבנה מחדש בזכות אהבת חינם. בימינו מדברים לאו דוקא על בניין פיסי על הר הבית שבו יוקרבו קורבנות של בעלי חיים (את זה עושים מספיק ביום העצמאות) אלא על משהו הרבה יותר רוחני במהותו. לכן לא מקרה שחג-האהבה הישראלי נחגג בדיוק אחרי היציאה מבין המצרים. מקורו של ט"ו באב עוד במשנה, ונאמר כי אז בנות ישראל נהגו לצאת בבגדים לבנים לחולל בכרמים לחפש להן חתן.

בעשורים האחרונים חג-האהבה הפך לעוד תירוץ של המשווקים למכור עוד ועוד פרחים, שוקולדים, טיולים רומנטיים, טיפולי ספא, מסעדות ומה לא. מבחינתם, יעשו הכל כדי למכור. מבחינת הקונים, חלקם יעשו הכל כדי לבלות ערב אינטימי בכיף עם בני/בנות הזוג (או למצוא זוגיות חדשה), חלקם יעשו הכל כדי לכסות על רגשות-אשם על כך שבשאר השנה לא מביעים מספיק את אהבתם. כמו רוב החגים שלנו, זוהי תזכורת שנתית למשהו שצריך להתקיים כל השנה אך לפעמים נשכח במרוצת היום-יום. לא פלא שבשנים האחרונות התחילו לחגוג בארץ גם את ט"ו באב וגם את חג ולנטיין (במקורו על שם קדוש נוצרי), בקצה השני של גלגל השנה.

ט"ו באב- קשר בין אהבה לאוכל

בשבילי (מלבד העובדה שאני חוגגת יום-נישואין בט"ו באב), זהו תירוץ טוב לכתוב על קשרים בין אהבה לאוכל.

האהבה הראשונה שאנו מרגישים בחיינו היא אהבת-אם. זו קשורה באופן ישיר עם הנקה והענקה.
זו אחת הסיבות לכך שכאשר חשים חסר באהבה, שיכול להתבטא בכעס על כל העולם ואשתו, בדיכאון, או בכל מיני צורות אחרות ואנחנו לא תמיד קולטים למה, הרבה אנשים נוטים לחפש נחמה באוכל, בדרך-כלל מתוק ו/או שומני במיוחד. שוקולד או עוגת קצפת עשירה למשל. ואז מתחיל המעגל הידוע: חוסר באהבה -> אכילה ללא גבולות -> השמנה -> ירידה בדימוי עצמי שרק מגביר את הקושי במציאת אהבה -> כעס עצמי ורגשות אשם, שהם למעשה ביטוי נוסף של חוסר באהבה (עצמית) -> חזרה למקרר וכן הלאה.

יש לכך הסברים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים שונים, ביניהם:

– העובדה שחלב-אם הוא מתוק (טעמתם פעם מאז שהייתם תינוקות? מומלץ…) הופכת את הטעם המתוק לטעם שמתקשר עם אהבה או עם פיצוי על חוסר אהבה.

– הפחמימות הזמינות שבמאכלים המתוקים מספקים אנרגיה מיידית. מי שחסרה לו אנרגיה של אהבה מכל סיבה שהיא, עלול להרגיש חלש וזקוק לאנרגיה, וימצא אותה במתוקים. הבעיה היא שהסוכרים הזמינים נותנים אמנם אנרגיה מיידית, אבל היא לא סוג האנרגיה שהגוף מבקש ולכן הוא ימשיך לבקש עוד ועוד.
מה גם שהפחמימות הופכות לאנרגיה זמינה באמצעות ויטמינים ומינרלים, שכאשר הם חסרים במזון, הם נלקחים מהמאגרים של הגוף ולכן בטווח הארוך יותר יוצרים חולשה במקום להעניק כוחות חדשים – וחוזר חלילה.

– במזון שומני יש משהו שנותן תחושה מנחמת. אולי זה בגלל המרקם הנעים, אולי זה בגלל שחומצת השומן הידועה אומגה 3 תורמת להרגעה, אולי זה בגלל תחושת ההגנה שנותנת לנו שכבת השומן, אולי זה מסיבות אחרות, מה שלא יהיה – מדובר פה באשליה, שרק מנציחה את עצמה אלא אם כן אנחנו לוקחים את עצמנו בידיים.

שוקולד- האומנם בריא?

לא מקרה ששוקולד בתרבות שלנו זה משהו שמקובל לתת כביטוי לאהבה, ומשהו שמקובל לצרוך כביטוי לחוסר באהבה. הוא גם מתוק מאוד, גם שומני למדי, וגם מכיל קפאין שגם הוא כידוע נותן אשליה של אנרגיה זמינה.

לצערי הרב לאחרונה יצאו עם כל מיני מחקרים שמראים שקקאו מכיל אנטי-אוקסידנטים וחומרים חשובים אחרים. למה לצערי הרב? כי המחקרים האלה באו בעקבות העובדה שאנשים התחילו לפתח מודעות לנזקים של השוקולד, היצרנים נלחצו והוציאו מחקרים שיוכיחו שיש בשוקולד משהו בריא ואז פתאום גם צרכני הבריאות חזרו לשוקולד.

אגוז הקקאו צילום: istock

הבעיה היא שיש כמה דברים חשובים שנשכחו, כנראה בכוונה:

– אנטי-אוקסידנטים יש גם בפירות וירקות טריים, יותר מאשר בקקאו.

– בשוקולד, גם המריר, יש המון סוכר! ואלה עם ההמתקה המלאכותית לא יותר טובים.

– הקפאין שבקקאו, בקפה, בתה, בקולה – מזיק! וכבר דיברנו על זה בעבר אבל מדי פעם צריך תזכורת.

– חמאת הקקאו היא שומן יחסית בלתי-מזיק אך גם לא מועיל במיוחד ולכן רצוי לא להרבות בו. לעומת זאת, השומנים הצמחיים המוקשים או המוקשים חלקית, שעדיין משמשים להכנה של חלק מסוגי השוקולד, הם מסוכנים ביותר. אולי צריך לקרוא את המילה "מוֹקשים" מלשון מוקש…

– התועלת העיקרית שבשוקולד, בואו נודה על האמת ונפסיק להשלות את עצמנו, היא בהנאה מאכילתו. אין לזלזל בתועלת הזו, אבל צריך לשים אותה בפרופורציה. הגבול שבין הנזק הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית הוא דק מאוד, וכל אחד צריך לעשות לעצמו את החשבון איפה אצלו הגבול הזה עובר. אני למשל כבר מזמן הפסקתי לקנות שוקולד, (אפילו "שוקולד" חרובים אני כבר כמעט ולא קונה כי גם הוא מכיל לא מעט סוכר ובד"כ גם שומן מוקשה – תמיד כדאי להסתכל בתויות, לפעמים יש הפתעות לטוב ולרע).

אם מדי פעם יוצא לי לטעום שוקולד ומוצריו, וזה קורה לעתים רחוקות, לפעמים אני נהנית אם זה מוצלח במיוחד אבל לא מסוגלת להכניס יותר מאשר כמות סמלית בשביל להרגיש את הטעם, ולפעמים אני לא מבינה איך פעם הייתי מכורה לדבר הזה. וזה לא שאני "מוותרת על הנאות החיים" כמו שחלק מהאנשים מגדירים את זה, אני פשוט נהנית מדברים אחרים.

ולקינוח, הנה מתכון ל"תאנים מצופות קוקולד". במקור הכנתי אותו (משוקולד חרובים קנוי) לאירוע בערב ט"ו באב שבו הזמינו אותי להכין את הכיבוד, ומאז אני מכינה אותו בתאריך הזה כל שנה, כל פעם בוריאציה קצת שונה. רק לאחרונה העזתי להכין לבד גם את הציפוי עצמו, וגם עץ התאנה גדל מספיק בשביל שנוכל לקטוף מפירותיו במקום לקנות.

תאנה מצופה שוקולד צילום: חן פרופסורסקי

חומרים:

כ-10 תאנים בשלות אך לא רכות מדי
50 גרם (כרבע כוס) שמן קוקוס
25 גרם (כ-3 כפות) סוכר חום דמררה, טחון דק במטחנת קפה/תבלינים
25 גרם (כ-2 כפות) אבקת חרובים בהירה
רבע כפית תמצית וניל טבעית
½ כפית ליקר כלשהו לפי הטעם

אופן הכנה:

1. רוחצים, מייבשים, חוצים ומצננים את התאנים. שומרים במקרר עד שהציפוי מוכן.

2. ממיסים את שמן הקוקוס בסיר כפול. מנפים לתוכו במסננת דקה את הסוכר הטחון תוך בחישה. מנפים פנימה גם את אבקת החרובים וממשיכים לבחוש למניעת גושים.

3. מוסיפים את הוניל ואת הליקר, ממשיכים לבשל על אש קטנה מספר דקות נוספות עד לקבלת תערובת אחידה.

4. מוציאים את חצאי התאנים מהמקרר, טובלים כל חצי בציפוי ומניחים בכלי הגשה. מחזירים למקרר עד שמתקשה או עד להגשה.

ניתן לקרר חלק מהציפוי בתוך תבניות סיליקון קטנות בצורות שונות, ולקבל ממתק דמוי שוקולד.
לגיוון, ניתן להשתמש בפירות אחרים בעונה, למשל: לחצות פסיפלורה, לערבב את הציפוי עם תוכן הפרי ולמלא בחזרה בתוך הקליפה. בעונת המשמשים ניתן לחצות משמשים, להוציא את הגוגואים (או אג'ואים אם אתם ירושלמים) ולמלא. ניתן גם לצפות תותים או בננות.
ישנן וריאציות נוספות ל"קוקולד" אך זו המתאימה ביותר לציפוי פירות.

חג שמח!

לאתר של שני ריף- פרופסורסקי, לחצו כאן

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו