לקלף את קליפות השומן

קליפות השומן

במהלך השנים האחרונות הכרתי נשים וגברים שמוכנים לעשות הכל כדי לרדת במשקל. הם צמים, רצים, מענים את עצמם, מתפללים, עוברים ניתוחים, קוראים ספרים ואפילו נוסעים לסדנאות במדינות רחוקות. הם ממשיכים לחלום על 10-20 ק"ג שהם יורידו ואז חייהם ישתנו לטובה או כמו שהם אומרים ישתנו "מן הקצה אל הקצה". ועדיין, כמעט כל האנשים שמצליחים להגיע למשקלם הרצוי לא מצליחים להישאר בו יותר מאשר תקופה קצרה. הסטטיסטיקה מדברת על שלושה אנשים מתוך מאה שמצליחים לרדת במשקלם ולשמור עליו לאורך חמש שנים לפחות.

לפני 12 שנה התעוררתי משנים רבות של חוסר מודעות. החלטתי בצורה לא מודעת להפסיק לנסות להרזות. עם השנים גיליתי שאני משיל ממשקלי בצורה הדרגתית ועצם הירידה במשקל היתה תהליך נלווה לתהליך מרכזי אחר שעברתי – הכרתי את המהות הפנימית שלי שנמנמה לה מזה שני עשורים. בראייה לאחור אני יכול להבחין שבכל פעם שהתמודדתי עם מורכבות פנימית בתוכי שהדחקתי ובסופו של דבר הצלחתי לקלף שכבה נוספת שהגנה עלי מפני פגיעות, צנחה לה שכבת שומן נוספת מגופי.

מאחר ותהליך קילוף קליפות השומן הוא מכאיב כפי שתהליך קילוף הבצל גורם לעיניים שלנו לצרוב, חייבת להיות השהיית-מה בין שלב לשלב. אם נקלף את קליפות השומן שלנו אחת אחרי השנייה, תוך שאנו דורסים את המנגנונים העדינים ששמרו עלינו מזה שנים, לא נצליח לעמוד מול כל מה שנמצא בפנים. החומרים שאנחנו שומרים עליהם בצורה אדוקה בגופנו בכלל ובבטננו בפרט הנם כה רגישים עד שתנועה מהירה מדי עלולה לצרוב אותנו, בדיוק כפי שאם נסיר את כל השכבות של הבצל בבת אחת, נתקשה לפתוח את ענינו לפרק זמן מסוים.

הרגשות, המחשבות, הזכרונות שלנו שאצורים בתוך הגוף-נפש שלנו אינם מוגלה שרופא יכול להסיר בהינף יד. ועובדה, כמעט כל המנותחים לקיצור קיבה עולים בחזרה במשקלם ויותר מכך, ממשיכים לסבול מכל המכאובים הנפשיים שקדמו לניתוח. שלושים שנה של אימוץ אישיות מסוימת תוך ויתור על האני האמיתי לא יכולים להתנקז לפעולה כירוגית בודדת או קצרה שניתן להסיר באופן חד פעמי.

מאכילה רגשית לאי אכילה רגשית

התנועה מאכילה רגשית לאכילה מודעת, מבוססת על גישה שהתפתחה לפני כמה עשורים בארה"ב.  גישת ה– Non Diet Approach מציעה לאנשים להתבונן במערכות היחסים המורכבות שלהם עם האוכל כשער למציאת האני האמיתי שלהם. גישה זו אינה מאמינה בקיצורי דרך ורואה בהבנות של החיבורים הרגשיים לאוכל פתח לתהליכים הבודקים שאלות כמו הרס עצמי, תלות, סמביוזה, גבולות ועוד.

החברה ההישגית שאנחנו חיים בה מעודדת אנשים לתהליכים מהירים וקצרים אולם בהדרגה יותר ויותר אנשים נמצאים בשלבים מספיק מודעים על מנת להבין שתהליכים של בניית בונקר אישי באמצעות אכילה רגשית או בניית מחסה עמוק באמצעות שליטה בכמות האוכל (אי-אכילה רגשית) אינם יכולים להיפסק בין לילה.

להפך, רק אלה שיהיו מספיק סבלניים להבין שהשינויים הקשורים לאכילה שלהם הם תוצר לוואי לתהליכי אינטגרציה בין גופם לנפשם, יוכלו להתקדם ולהשיל קליפה נוספת שהתבססה בגופם. ואכן הציר המרכזי בעבודה סביב מערכות היחסים עם אוכל קשורה בהתבוננות בחיבורים בין הגוף לנפש, התבוננות שמאפשרת רמות גבוהות של הקשבה אמיתית לצרכים של הגוף.

"היום שלי"

ועדיין, אין צורך לחכות שנים עד שנחוש את התוצאות של התהליך. מטופלת שלי בעבר הצליחה אחרי מספר חודשים של תהליך להעיד כי היא לא יכולה לחזור לתבניות שאפיינו אותה קודם ומבחינתה מדובר בתהליך בלתי הפיך. בדרך כלל פריצות דרך כאלו הם תוצאה של חיבורי גוף נפש. זוג המטפלים האמריקאיים ג'יי וקתלין הנדריקס, בספרם "במרוצת החיים" תיארו חוויות של מטופל שלהם :"אני זוכר את היום שבו גופי התעורר. ישבתי בבית וראיתי טלוויזיה בשעה שעשיתי את תרגיל הנשימה שלימדתם אותי. זה היה כאילו הרימו מעל עיני מסך ויכולתי לחוש את תוך גופי שוב ! יכולתי להרגיש היכן פחדתי והיכן כעסתי והיכן החזקתי בכאב. מתחת לכל הרגשות שלי היה עולם חדש, זה של אנרגיה גופנית שיכולתי לחוש".

רוני מייזליש. "חזרתי אל הגוף שלי אחרי שלושים
שנה של פרידה"

אני גם זוכר את "היום שלי". ישבתי לפני שש שנים מול הגנגס בצפון הודו והייתי בדרך לארוחה עם חברים. באותו רגע מול המים הזורמים חשתי את תוך גופי ושאלתי את עצמי האם אני באמת רעב. השבתי לעצמי בשלילה ונשארתי מול הטבע של רישקש וידעתי שזהו יום מיוחד. חזרתי אל הגוף שלי אחרי שלושים שנה של פרידה.

ועדיין התהליך לא הושלם. אני ואנשים רבים מסביבי הולכים אל עבר הקליפה הבאה בתוכם שהם הולכים לקלף. לאט, בזהירות ועם הרבה חמלה לעצמנו אנחנו מתקרבים עוד ועוד אל תוך המהויות האמיתיות שבתוכנו, ועם הזמן אנחנו אפילו נהנים מכך.

עד לפעם הבאה אני מאחל לכולנו קפיצה פנימה וקילוף של עוד שכבה שמחכה לה שם כבר שנים.

רוני מייזליש

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו