ECO_3

לחוצים מארוחת החג?

מאת: לימור עברון גילת, מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות הרזיה, אקטיביסטית מזון & בריאות
לימור עברון גילת שונאת את פסח. זה מתחיל בנקיונות הפסיכוטיים ונגמר בארוחת החג המשמינה והבלתי משביעה. איך יוצאים מזה? שולחים לאורחים שאלון
בישול בריא

צילום: 123RF

אני שונאת את פסח. לא לא מחבבת, לא לא בא לי טוב, שונאת בשנאה צרופה וירוקה.

זה מתחיל בדיונים: איפה אתם, למה לא אצלנו, החישובים, המתחים, המריבות. השלב הבא, הנקיונות הפסיכופטיים שכל אישה שדם נשי זורם בעורקיה מוצאת את עצמה מתייגעת עליהם, בין אם (יושבין או מסובין) רוצה או לא רוצה. כוח קמאי ולופת שולח אותנו הנשים להתכופף, לגהור, לנגב ולחטא את מה שקרוי בעברית פשוטה: 'החיים שלנו'.

אחר כך: האירוחים. עבודה של שעות, התחשבות בגחמות מעצבנות של קרובים מדרגה ז', זיעה מעל הסירים ורצון עז למות. החלק הקשה ביותר עבורי, בשלב הזה, הינו שלב ניקוי שירותי האורחים. או אז, כל המרמור שלי מתפרץ באופן מזוקק וקודח. בעוד טיפות אקונומיקה 'מעטרות' את הטרנינג הטוב מדי, שכרגיל אני בוחרת, בהיסח הדעת, לימי הניקוי הללו, אני מקללת את המתעתדים להגיע, את אלה שהבריזו, אותי עצמי על היוזמה המיותרת ובאופן כללי – את היקום כולו.

PASHUT_250insidepost

עוד פרט קשה ביותר עבורי: להיות חביבה אל הבאים. אני די מיזנטרופית שונאת אדם. תנו לי להיות עם בעלי והילדים שלי ואני מרוצה. בבית, עם האוכל שלי, בלי אתגרים יותר מדי נועזים מדי.

ואז מגיע האוכל: שמנוני, משמין, לא מאפשר לעצור גם כששבעים, אוכלים בערך 3,000-4,000 קלוריות במשך שעה אחת. זה נורמאלי? איך הגוף המסכן שלנו עומד בהעמסה הזאת? מה המחיר שאנחנו משלמים על האטרף הזה?

בואו ונניח שהאירוע עבר בשלום, ללא התקוטטות משפחתית רצינית מדי, מלבד סינון ארסי עדין ועקיף פה ושם, לא 'נפלתי' וזללתי כמו ג'מוס פרא, כבר טוב, אבל מחכים לי: הפינוי, המדיח, שטיפת ערימות של סירים, ולקינוח וסגירת מעגל – ניחשתן: ניקוי שירותי האורחים. ולסיום התמוטטות על המיטה לשינה טרופה, חסרת חלומות עד למחרת, שם שוב מחכה לי עוד אירוע אירוח או התארחות. איכסה.

למה אי אפשר להכין חביתה וסלט בערב החג?

זה החלום הרטוב שלי מזה שנים. לא עבודה מטורפת, שנזללת בהבל פה: ערב רגוע, בו אף אחד לא עושה לי בדיקת אבק, תחזוקת הבית, הבעל או הילדים.
איך נהיה שלכל אחד בציון יש מה לומר (בדרך כלל משהו לא טוב) עלי או על הקרוב אלי?

אני רצה כמו עכבר מורעל: בעל, ילדים, עבודה כמנחת קבוצות תמיכה להרזיה, לימודי נטורופתיה בפול סקייל, כתיבת 2-3 טורים מדי שבוע ולסיום: שמירה על עצמי, אחרי ירידה של 60 ק"ג לפני כמעט 18 שנים. כמה רעננות והתחדשות אני יכולה לנפק עם הרזומה הזה? בגלל שריטה עמוקה וחסרת תקנה, גם אין לי עוזרת. את האוכל שלנו (כולל פיתות) רק אני, או בני ביתי מכינים, אנחנו לא מתקרבים למזון מעובד כמעט בכלל, אז מה הפלא שאני מתעבת את החג שמעמת אותי עם מצבו של ביתי, חושף אותי למאכלים משמינים וגם מכריח אותי להרגיש רעננה ופורחת?

חוץ מכל מה שסיפרתי, שכחתי לציין את הגרוע מכל. אמא שלי, אהובת נפשי נפטרה בפסח, לפני 6 שנים ובכלל – אני יתומה, אז מותר לי…

ובכל זאת…

לכבוד החג המצאתי בעזרתו האדיבה של איש חיקי, דגן, שאלון. השאלון הזה ממצב את חג הפסח בתור רק עוד ארוחת חג סבירה. כיצד? כל מארחת שולחת את השאלון אל שלל האורחים.

כל רכז או רכזית (מקרב המתארחים), שואלים את בני הבית מה הם מעדיפים לאכול. העיקרון פשוט: מנה אחת בלבד מכל סוג. מנה ראשונה – אחת, עיקרית – כנ"ל וכך הלאה. הקינוח, עשוי מפרי (בלי קצפת) ויש רובריקה מיוחדת ששואלת האם ניתן לוותר על קינוח משמין ומיותר. זהו אינו שאלון אובייקטיבי. הוא מוטה ומכוון. המטרה: לצאת מארוחת החג בחתיכה אחת מבלי לעבור במיון בי"ח רמב"ם בתום האירוע.

 

שיהיה חג שמח

השאירו תגובה:

  1. יעל

    תודה על הכנות – את מעניקה לי הכח והאומץ לאכול בשפיות בחג לא שפוי ,השגעון הזה מתחיל בפורים ואנו סוחבים אותו עלינו עד ראש השנה. אלוהי אבותינו תן לי הכח להחליט שבפסח הבא אני בטיול במדבר.

  2. בת שבע

    מברכת אותך שתזכילהתקדם ולהכיר את הצד הרוחני והפנמי של פסח מעבר לנקיוניות ואוכל.

  3. אסתר שיינר

    מסכימה עם כל הכתבה החג הכי מעצבן שהפכו אותו לפולחן בסך הכל חג סימלי ליזכור את כוחו של הבורא אך נהפוך הוא זה כוחה של הדת שמרוששת את האנשים בעזרת הלכות ודינים משונים שניכתבו על ידי בני אדם פנטיים חג הכי שנוא עלי שמטמטם את כולם קונים ללא בקרה גם שאין מימוןן לא הגיוני בעיני חוץ מלא לאכול לחם הכל כרגיל אצלי תודה לך על הכתבה שיינר אסתר