ראש השנה - יום הולדת לאדם

לחזור רזים ובריאים יותר (pixabay)

השילוב בין תזונה טבעית לארוחת חג בריאה בראש השנה, גורר בדרך כלל תגובות בהן מורגלת הגויאבה – עיקום אף ופרצוף, או להיפך – התלהבות והנאה מדבר מה בלתי שגרתי בעליל. על מנת לגוון את רפרטואר התגובות, בחרתי בזווית ראיה רחבה יותר, כזו שלא תשים במרכז את המזון וערכיו התזונתיים בלבד, אלא תדון בהיבטים שונים אשר יוצרים ומייצגים את הקשר בין האדם, גופו ומזונו, תוך התייחסות לבריאת וקיום האדם בעולם, ועל רקע הצו האלוהי לאדם לדאוג לצרכיו התזונתיים, כמו גם לטפח ולשמר את עולמו שברא – עפ"י המדרש, לאחר בריאתו, סייר אדם הראשון עם אלוהיו בעולם וקיבל ממנו רשות וחובה לעבדו ולשמרו.

כפי שט"ו בשבט הוא יום ההולדת לאילנות, כך ראש השנה הינו יום ההולדת המקראי של האדם הראשון, ומכאן – של האנושות כולה. ספר בראשית בכלל – בו מתוארת בריאת העולם והאדם, ופרשת בראשית בפרט, חושפים בפנינו יריעה שלמה ומורכבת של התייחסות האל והאדם לאופן הקיום האנושי: בתחילת הפרשה, לאחר בריאת העולם והאדם, מציב האל את האדם בגן העדן ומצווה עליו: "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו…" (בראשית ב, טז', יז'). לאחר שאדם הראשון, בעצת חוה אשתו, אכן אוכל מעץ הדעת, הוא מגורש איתה מגן העדן ומאז אין דומים חייהם שלפני החטא לחיים שאחרי: חוה – בעצב תלדי בנים, ואדם – בזיעת אפך תאכל לחם.

חטא גן העדן הותיר אחריו ציווי נצחי לצאצאיהם של אדם וחוה: תיקון הקשר עם העולם ובמרכזו – תיקון הקשר עם החומר. לאוכל ולאכילה תפקיד משמעותי בתיקון זה, במיוחד לאור העובדה שפעולת החטא עצמה הייתה, כאמור, אכילה מן הפרי האסור.

אלא מה? רבים המפרשים את עניין תיקון הקשר עם עולם החומר באופן פשטני מדי. די אם נביט בשותפינו לתרבות האמונה באל יחיד כדי להיווכח במילכוד הנפוץ: ביטול/ הוקעת הנפש הבהמית והאדרת הנפש הרוחנית. בהפרדה ביניהן, ובעיקר תוך קידוש האחת והשמצת האחרת, מתפתחים מצבים פרדוקסאליים מהסוג של הפוך על הפוך או לחילופין – רייטינג משתתפים נמוך כפי שמתבטא בנצרות, אשר צמצמה את הפולחן הדתי הטהור ביותר, מבחינתה, למיעוט סגפני שאמור לפרוש מן הכלל.

בפרשת בראשית מסופר לנו על המזון הטבעוני אותו הועיד האל לבני האדם (ולכל היצורים אשר ברא). רק לאחר חטא גן עדן, פרשיית קיין והבל וסיפור המבול בפרשת נח, מקבל נוח וכל אשר עמו בתיבה היתר (או שמא ציווי) לאכילת בשר. רבים הטוענים, במיוחד בימינו, לעליונות התזונה הטבעונית. מכתירים אותה ובצדק כתזונה הראשונה ומייחסים לה יכולות כמו עידון הנפש הפרטית והקולקטיבית. טענה זו, בעיניי, הינה מופשטת ואפילו חסרת אחריות כיוון שגם במקרא אנו עדים לתרבות גסה וחוטאת בעוד מזונה היה טבעוני, וגם בהיסטוריה הקרובה חזינו בשליט הרייך השלישי יימח שמו וזכרו אשר היה צמחוני אדוק ואשר החיל איסור צייד והתעללות בבעלי חיים בגרמניה בעודו משחית את פני האנושות כפי שרק מעטים דומים לו הצליחו להשחית במהלך ההיסטוריה.

מובן שאין בכוונתי לטעון חלילה שהתוצאה המתקבלת מתזונה טבעונית/צמחונית היא בהכרח גסות ושפלות רוח, אך על אותו משקל, לא ניתן לטעון שתזונה זו בהכרח תפתח תכונות כגון – עדינות, רחמנות, אנושיות ואצילות. הדברים, מסתבר, מורכבים יותר. מוטב שכל אדם יתבונן פנימה לתוך עצמו ויזהה כמידת יכולתו את התנועה הצמחונית או הקרניבורית שלו. מהו הרקע הרגשי שלה, מה אופייה של זכות הקיום הבסיסית שלו, האם בתוך תוכו הוא מתנצל על קיומו או שהחוויה הקיומית שלו היא שאין עוד מלבדו… וכן הלאה. כל עוד תחיה המודעות בתוכנו, נוכל לדייק יותר ויותר בבחירת המזון המתאים לכל אחד מאיתנו.

השינוי, בעמדתו ובהנחייתו של האל לבני האדם, עורר רבים וגדולים למחשבה בסוגיה מעניינת זו. גרסה אחת טוענת שהאל "הכיר" במגבלותיו ובחולשותיו של המין האנושי ולכן הותר הבשר למאכל, על מנת לספק את הנפש הבהמית של האדם, אשר זקוקה כפי הנראה לביטוי ארצי ועסיסי בצורת סטייק.

הגרסה האחרת מורכבת ומעניינת: מרגע שאכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת ירדה המילה "מודעות" לעולם והחלה מחלחלת לתוכם. כעת יוכלו לדעת טוב ורע, לעשות בירור ביניהם ובבוא העת יצטרכו גם לבחור. לאחר פרק האנושות הראשון, בו ביצעו האדם והתרבות כולה כמעט רק חטאים, עד כדי כך שביעור ובירור הטוב מתוך הרע גרם לאל שיצר את עולמו להכחידו במבול ולהציל רק משפחה אחת עם ייצוג מינימאלי מכל בעל חיים, רק אז מתחיל בעצם אקט הבירור.

האל כמו משקף לאדם את מלאכתו בעולם ואומר: בירור כה קיצוני (המבול) אפילו אני לא ארשה לעצמי, אך אתם עולים מדרגה היום – ממדרגת "קיים" למדרגת מברר אחראי, ובעצם במידה מסוימת – לשותפים לקיום העולם. לכן, אכלו את הבשר אך בנפש, שהיא הדם, אל תגעו.

לכן, בהמשך הסיפור המקראי מבורר העם היהודי ומצווה, בין היתר, בשמירת חוקי כשרות וברכות, אשר נועדו להדגיש את המודעות לאוכל ולקונטקסט הברור לו אנו נדרשים בבואנו במגע עם חומר – אוכל, ובעיקר בשר.

בהקשר זה, יש להצטער על כך שהסמכות להכשרת מזון מרוכזת בידי רבנים, בעוד שהציבור עצמו מרוחק ו"פטור" לכאורה מעיסוק בבירור חשוב זה. נתק זה, המשפיע על תזונתנו ועל הקשר שלנו עם אוכל ואכילה כפרטים וכתרבות, משקף בעצם נתק בקנה מידה גדול יותר.

התרבות התעשייתית, השולטת באספקת המזון לשולחן האוכל שלנו, תורמת את התרומה הגדולה ביותר לנתק עמוק זה של בני האדם ממזונם, גופם ונפשם, עד כדי רמות שונות של אטימות; רבים הם בני התרבות הנוכחית הסובלים מעודף משקל ותת-תזונה בעת ובעונה אחת.

תופעה, רחבת היקף זו, נובעת מאותה אטימות ובה בעת מזינה אותה: כאשר אדם חומד וחומס את מזונו, כמו גם את אדמתו, מתפתחת במערכת העיכול שלו וכן על אדמתו, שכבת פסולת אשר מנתקת אותו, את רקמות גופו, מן המזון אותו הוא אוכל. כלומר, חומרי ההזנה שבמזון לא יחדרו את שכבת האוטם – הפסולת, לא יספגו בדם, וודאי שלא יגיעו אל הרקמות. אטימות זו מהווה עדות לרמות הניכור והגסות אותן הפגין הלב כלפי הגוף. הוא הדין לגבי הפסולת ההולכת ומצטברת על פני ובתוך אדמת כדור הארץ, והמאיימת על כולנו במפגעים אקולוגיים. היחס המנוכר בו מזכה האדם את אדמתו מקביל למעשה, ליחס בו הוא מזכה את גופו.

ביום ההולדת לאדם אנו מוזמנים, אם כן, לטפח את גן העדן הפנימי ולגעת בשורש נ.ת.ק. כאשר התנתק אדם הראשון מאלוהיו, הוא גורש ולמעשה התנתק מגן העדן. לפתחנו מונחת מאז משימת החיבור: חיבור בין האדם לאלוהיו, חיבור למודעות אחראית המבררת טוב ורע, חיבור האדם לעמו ולאדמתו וחיבור בין נימי הנפש העדינים והרוחניים ביותר לערוצי הגוף הגסים ביותר (עפ"י הרפואה הסינית, הלב והמעיים הם זוג איברים ביניהם מתקיים קשר אנרגטי פעיל).

לארוחת החג בניתי תפריט צמחוני. הקרניבורים שבינינו יוכלו לשלב מנות אלו בארוחה בשרית ואילו הצמחונים יוכלו ליהנות מארוחת חג שלמה, תוך כדי דילוג אלגנטי על חוויית ההימנעות המתבקשת מאליה בארוחה הבשרית המסורתית.

תפריט זה, מעבר להיותו חגיגי ומיוחד, מכיל את כל אבות המזון, את כל הצבעים וכל הטעמים, כך שנזין את הגוף כמו גם את הנפש:

ארוחת החג:

תפריט סדר הברכות המסורתי:

לברכת המוציא לחם: חלות כוסמין (אם החיטה) וקוואקר
לכרתי (כרישה): פשטידת כרישה וטופו
לסלק: מטבל סלק עם יוגורט עזים ומנטה
לתפוח עץ: תפוח עץ בדבש ווניל
לתמר: תמרים ממולאים בשקדים ושומשום
לקרע (דלעת): דלעת בקינמון ולימון
לרימון: גרגרי רימון ללא כל תוספת
לראש: כרוב במקום ראש כבש או דג – סלט כרוב סגול ואומבושי

תפריט הארוחה:

מנה ראשונה: תאנים ובצל אדום בטעם חמוץ-מתוק
מנה עיקרית: תפו"א ממולאים באגוזים ועדשים
תוספת: שעועית ירוקה ורימון ברוטב לימונים
קינוח: תפוח עץ אפוי, תה זרעים ארומטי

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו