מה זה בכלל אומר לנו - "לאכול כמו שצריך"?
צילום: 123RF
כמה מכם חושבים או חושבות "הלוואי שהייתי אוכל/ת כמו שצריך" או "אם הייתי אוכל/ת כמו שצריך אז…" או כל וריאציה אחרת על ה"צריך" הזה? לכאורה זוהי מחשבה שמקדמת שינוי ואימוץ הרגלי אכילה חדשים ומשופרים, לא?
המילה 'צריך' בעברית היא מתעתעת כי יש בה גם את המילה need וגם את ה necessary וגם את מה ש'אמור להיות'.
מה זה משנה תשאלו? זה משנה כי ההבדל בין הקשבה אמתית לצורך (need) לבין 'מה שצריך' במובן של 'מה שאמור להיות', הוא עצום, מהותי ומשמעותי.
מה זה 'לאכול כמו שצריך'?
זה ביטוי שקרוב יותר למה שאמור להיות. למשל, אמורים לאכול בבוקר, אמורים לאכול ירקות או אמורים לעשות ספורט, או שלא אמורים לאכול עוגיות ועוד כל מיני כללים שמישהו אחר קבע. ה'צריכים' הללו הם נכונים באופן כללי, כי מחקרים הוכיחו שלאכול בבוקר תורם לריכוז ושלאכול ירקות תורם לבריאות, וכך כולנו יודעים מה נכון ומה רצוי ומה צריך, אבל עדיין מתנהלים בפער שבין 'מה שצריך' לבין מה שקורה במציאות שלי, מה שלא פעם מוביל לתסכול רב ולחוויות מתסכלות כמו "אין לי מספיק כוח רצון", אין לי משמעת", אין לי מספיק מוטיבציה". המון דברים שאין לי.
האם באמת אפשר להתקדם ולעשות שינוי מתוך חוויה כזו?
נכון, יש המלצות, ויש מאחוריהן הוכחות ורציונל, וטוב היה לו עשינו כך וכך, מה שאנחנו אמורים ומה שצריך, אבל כל אלה ואחרים אינם תמיד בהלימה או קשר עם הצרכים האמתיים שלנו. היכולת להבין מה אני צריכ/ה היא ההיפך הגמור של ה'צריך' שדיברנו עליו מעלה.
מה אני באמת צריכ/ה?
מה הכי חשוב ומשמעותי לי? האם זה שיהיה לי טעים? או לשבוע במידה נעימה? לגוון? לחוש סיפוק? או אולי הצרכים שאני מזהה לא קשורים לאוכל כלל? ואני רק עושה חיבור אוטומטי בין הצורך שלי לנוח עכשיו או להירגע או להיטען או לשחרר לבין אוכל? ורק כשאני עוצר/ת להקשיב לעצמי ולצרכים הכנים שלי, אני יכול/ה להיות מדויק/ת ולתת לעצמי את מה שהכי קרוב לצורך שלי?
דוגמא נפלאה היא אותו רגע שבו אנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה. בין אם אני אישה או גבר, בדרך כלל מחכות לי בבית מטלות רבות. הבית, הילדים… ובאוטומט אנחנו הולכים למטבח, לכאורה להטעין את עצמנו, בדרך כלל אנחנו אפילו לא מודעים לכך שזה מה שאנחנו מחפשים, אנחנו פשוט אוכלים.
לו עצרנו לרגע, להקשיב לעצמנו, ל צ ר כ י ם שלנו, היינו מגלים שמה שאנחנו באמת צריכים עכשיו זה קצת, ממש ממש קצת – לנוח. אפילו לא פיסית, רגשית, לעשות את המעבר עם פאוזה קטנטנה בין לבין.
זה לא קל, במיוחד אם יש שם מחשבות על כל מה שמחכה לנו, אולי על כך שלא מגיע לנו, אולי על כך שזה לא יתקבל בהבנה ובאמפטיה מצד הקרובים לנו, או כל חסם מחשבתי אחר.
המחשבות הללו לא תמיד נוכחות שם במודעות שלנו, הן ברקע, בתת מודע, והן מפעילות אותנו. מרחיקות אותנו מהיכולת להקשיב לעצמנו, למה שאנחנו באמת צריכים, גם כשזה משהו מאד קטן, אנחנו מדחיקים את הצורך המדויק ו…הולכים לאכול.
האכילה הזו בדרך כלל לא מהנה, לא מענגת ולא מספקת, כי היא לא הייתה נחוצה לנו מלכתחילה, היא לא מה שהיינו צריכים. וכך, נשארנו עם העייפות, עם הצורך להרפות, להתרענן, להיטען, וגם עם אוכל מיותר בבטן וחוויה מתסכלת, שלא פעם מגלגלת אותנו לאכילה נוספת, לרגשות אשם, כעס ותסכול. תנסו…
זו לא חייבת להיות מנוחה קלאסית כזו עם עיניים עצומות ומיטה ורגליים למעלה. אולי רק להחליף בגדים, אולי מקלחת, משהו שיאפשר לכם לעשות ריסטארט. המקרר, אם אתם לא באמת רעבים עכשיו, הוא לא הכתובת הנכונה, זה לא באמת מה שאתם צריכים. אלא פשוט קצת להתאוורר, לנחות.
לכן, בעבודה עמוקה, שבה לומד האדם להקשיב לצרכים שלו, פתאום המילה 'צריך' מתניידת ממשמעות למשמעות. אז מה זה לאכול כמו שצריך? פתאום יש לזה מובן אחר? למשל 'מה שאני צריכ/ה'. דרך 'השתקת' הרעשים החיצוניים של מה צריך להיות, מה נכון, מה מומלץ, אפשר להתפנות להקשבה נקייה ושקטה למה אני צריכ/ה באמת!
מניסיוני, זה משנה חיים.
טליה לביא דיאטנית הוליסטית
מפתחת השיטה "לרזות מהמחשבה"
