כמה אוכלים?
צילום: 123RF
רוּבּנו אוכלים הרבה יותר מהכמות שאנו זקוקים לה. זו תולדה של חיים בכל חברת שפע, עוד מקדמת דנא ועד ימינו אנו. לצערנו, איננו אוכלים לפי הצורך, אלא "לפי העין". זו רעה גדולה אשר הולידה תופעה, על גבול המגֵפה, של השמנת-יתר. השלכותיה השליליות על הבריאות ידועות לכולנו. השמנת-יתר הוגדרה בשנת 2001 על ידי משרד הבריאות העולמי שליד האו"ם כמחלה כרונית!
על השאלה "כמה אוכלים?" אמר הרמב"ם: "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יִפְחֹת כמו רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, ב). אכילה בשיעור הבינוני היא המומלצת. המועד להפסקת האכילה הוא באותו רגע שהאדם שואל את עצמו "האם להמשיך לאכול?". זהו המועד לסיום האכילה – זהו ה"רביע" שיש להפחית כפי שממליץ הרמב"ם.
ולכן, לא מוכרחים "לגמור מהצלחת" – יש להפסיק לאכול ברוח הנאמר לעיל. משימה לא קלה בחברת השפע שבּהּ אנו חיים.
אכילה גסה – נוסחה למחלות
להלן מספר מובאות על ההתייחסות החמורה של היהדות לאכילה גסה:
• "ואכילה גסה לגוף כל-אדם כמו סם המָוֶת, והוא עיקר לכל הֶחֳלאים" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, טו).
• "היא ששלמה אמר בחָכמתו: שֹׁמֵר פיו ולשונו, שֹׁמֵר מצרות נפשו (משלי כא, כג). כלומר: שומר פיו מלאכֹל מאכל רע או מלשׂבּוֹע, ולשונו מלדבּר אלא בצרכיו" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, טו).
• "נְפִיֹשִי קְטִילֵי קֵדָר מִנְּפִיחֵי כָּפָן" (שבת לג ע"א), שפירושו: רבים הרוגי הבטן המלאה מִמֵּתֵי הרעב.
עצה טובה אחרת לרוצים להקפיד על כמות האוכל בכל ארוחה: לקחת לצלחת רק את כמות האוכל שמעוניינים לאכול, ואחר כך לא להוסיף ולקחת עוד ועוד אוכל – גם אם העין "תובעת" זאת.
זמנים לשתייה
כידוע, מזוננו מורכב ממזון מוצק וממזון נוזלי. עדיין מהדהדת באוזנַי הפרסומת של אייבּי נתן בשידורי תחנת הרדיו שלו "קול השלום": "שתו מים, שתו מים". ויש צדק באמירתו זו. על השתייה נאמר כבר בישעיה (נה, א): "הוֹי כל צמא לכו למים". ועוד נאמר בנושא זה בקִצור שולחן ערוך (לב, יז): "ובעניין השתייה, המים הם המשקים הטבעיים לאדם ובריאים לגוף".
על ערכּם הגדול של המים כמשקה לאדם ולבעלי החיים נכתב רבות. כדאי לציין את ההתייחסות הבאה: "מים נקראו חיים" (אבות דרבי נתן לד).
מים הם המשקה הטבעי והטוב ביותר לאדם ולבעלי החיים. לא משקאות ממותקים ו/או מוּגזים. מסתבּר שרוב הגישות התזונתיות העוסקות בהרגלי אכילה אוסרות בתכלית האיסור שתייה בזמן הארוחה. זהו הרגל קלוקל, אשר התפשט על פני רבות מתרבויות העולם. ועל כך מצאנו במקורות היהודיים, שאין לשתות מים לא בזמן הארוחה ולא בצמוד אליה – לא מיד לפניה ולא מיד אחריה: "אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האצטומכא ולא תעכל את המזון כראוי. וגם בתוך אכילתו לא ישתה, רק מעט מים מזוג ביין" (קִצור שולחן ערוך, לב, יז). בנושא זה ציין הרמב"ם בכתבו: "ואין ראוי שישתה עם האכילה או אחריה" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 4).
אפשר ללמוד ממובאות אלה שיש להימנע משתיית מים בזמן האכילה. אך (וזו גם דעתו של הרמב"ם) אפשר לשתות קצת יין (כוסית אחת) במהלך הארוחה. כוסית, ולא תכולת בקבוק יין שלם, כמנהג רבים מבּני עמי אירופה.
פעילות גופנית, מנטלית ורוחנית – רק לפני הארוחה
זה צו עליון – מצַווי הטבע החשובים ביותר. לאחר האכילה רוב רוּבּהּ של האנרגיה בגוף מופנית לעיכול המזון – שזה עתה נאכל. ולכן אדם מרגיש עייפות מסוימת לאחר שסיים את ארוחתו. ועל כן כל פעילות גופנית, מנטלית או רוחנית אסורה לאחר הארוחה. על כך נאמר בקִצור שולחן ערוך (לב, ו): "כלל גדול בדרכי הרפואה שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה עד שיתחמם גופו ולאחר כך יֹאכל".
כאמור, לאחר האכילה אדם צריך להמעיט בפעילות מכל סוג שהוא: גופנית, מנטלית ורוחנית. הרמב"ם מזהיר מפני פעילויות כלשהן לאחר האכילה, ועל כך הוא אומר בספרו 'הנהגת הבריאות', השער הראשון, 3: "התנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה אחר המאכל כולה רעה. ודע כי תנועה אחר המאכל מזקת מאוד, ר"ל לא תנועה מקומית, ולא משגל, ולא מרחץ… והשינה תעזור על הבישול" (בישול – הכּוונה לעיכול המזון ולספיגתו במעי – הערה שלי. א"מ)
