ילדים זה שמחה
"ילדים זה שמחה"
פעמים רבות אנו מניחים שהדברים יסתדרו מעצמם, שעם קצת תושייה ויכולת אלתור נסתדר ונתגבר. נכון הוא הדבר בכל התחומים, במיוחד בתחום ההורות. וככה, עם ביטחון שכזה, עם הרבה "נסתדר" ו"נתארגן", אנו ניגשים לחינוך ילדינו ולהאכלתם.
אז ביטחון זה דבר נפלא ויכולת אלתור זה מצרך מבוקש, אבל בואו ניקח את האכלת ילדינו למקום אחר – למקום של בחירה, של סדר ושל שליטה.
פעמים רבות אני שומעת מהורים אי נוחות בקשר לתזונת ילדיהם. בדרך כלל זה "הילד שלא רוצה, לא מוכן, לא אוכל, לא מעריך" וכו'. ושאלה גדולה נשאלת על ידי ההורים: אז איך אפשר לגרום לו לאכול? לנסות לכל הפחות? ומה יהיה בעתיד?
ילד שלא אוכל זה ילד שבמקרים רבים נשללת ממנו יכולת הבחירה – יכולת הבחירה של מה לאכול, מתי לאכול ועם מי לאכול.
הנושא שאעסוק בו הפעם הינו בחירת המזון.
בדרך כלל, אנו (ההורים) עושים קניות, מארגנים ומגישים את הארוחות, והשיתוף של הילדים הוא לרוב בהזמנתם לשולחן וההסכמה לאכול (או שלא…).
אז מה יש לנו פה: הורה טרחן ועמלן, ילד שהוא שותף פאסיבי, צלחת ריקה בתום ארוחה – שנחשבת הצלחה, צלחת מלאה או חצי מלאה בתום ארוחה – שנחשבת כישלון. ואני אומרת: אפשר לשנות את כללי המשחק – ולהחליט שילד שהוא שותף אקטיבי זו הצלחה!
ההנחה שלי היא שילד שלוקח חלק בהחלטות הקשורות לאוכל ולאכילה זו הצלחה.
כשהילד שותף בהחלטות הקניה, בהחלטה איך יראו הארוחות שלנו ומה יעלה על השולחן הוא בהכרח מתחבר גם לרעב שלו, לרצון להתנסות ואז יש תאבון, יש חיבור ויש אכילה.
שיתוף הילדים אפשרי באין ספור דרכים, במיוחד ברמת התכנון. כאשר בונים עם ילדי הבית את התפריט השבועי, דהיינו תפריט לכל ימי השבוע, הילדים מעלים את המאכלים החביבים עליהם, מעלים אפשרויות שההורים לא מודעים להן או שלא שמו לב אליהן ואז בפועל, התכנון מאפשר גיוון ועניין ובנוסף גם מקל על מלאכת הקניה ומאפשר קניה מובנת ונכונה – תזונתית וכלכלית.
תוך כדי בניית התפריט אפשר לתכנן את ארוחת ביה"ס ולוודא עם הילדים שאכן הבחירות שלהם יתממשו ולא יחזרו בילקוט חזרה הביתה….
בנוסף, כדאי שהילדים יהיו גם שותפים להכנות הארוחה, במיוחד ארוחת הערב, בסידור השולחן ,בחיתוך הסלט ובגיל מבוגר יותר גם בעזרה בבישול/אפייה כי יש להם מה להגיד, מה להציע ומה להשמיע.
כשהשליטה על הארוחות נמצאת גם בידיים של ילדינו, כשנעלם גורם ההפתעה, זה מאפשר לנו נינוחות, מאפשר ארוחות "כיפיות" באווירה משפחתית וכמובן עם האכילה של הילד. זה נותן לילדים תחושה שהם שותפים, תחושה שיוצרת מעין מחויבות, תיאבון, אכילה ונחת…להורים.
אז נכון, אנחנו מאבדים מעט את יכולת האלתור והזרימה אבל זה חלק מניהול נכון – מניהול הבריאות של ילדינו.
בהצלחה!!!
גל כהן –לס
דיאטנית קלינית
