הקשר בין תזונה לקומפוסט

בצעירותי כאבה לי הבטן. דור ההורים שלי לא סבר שיש קשר בין מה שמכניסים לפה לבין מה שמרגישים בבטן, אז הלכתי לקופת חולים. שם קראו לזה: "קיבה עצבנית" ופטרו אותי ב"יש את זה להרבה אנשים, אין לך מה לדאוג". בבית המשיכו לספק לי שתי ביצים, לחם אחיד וגבינה לבנה בכל בוקר. קינחתי בחלבה או שוקולד.  "העיקר שהילדה אוכלת משהו". בשאר היום אכלתי עוד לחם ועוד גבינה, שוקולד ועוגיות, חלב עם קורנפלקס, פודינג  ועוד מוצרי יסוד "חיוניים" המופיעים עדיין ב"סל הצריכה המשפחתי" למרבה הזעזוע. אה, ומיץ פטל עם האנטיביוטיקה. הרבה מיץ פטל.

אחרי כמה סיבובים בקופת חולים התחלתי להסתכל על אנשים באוטובוס, על המורה לפיזיקה, על מנהל ביה"ס, חושבת: "מעניין איך הבטן שלו?"… “ושלה?”… היום אני יודעת בוודאות את התשובה: "לא טוב בכלל". אחרת איך אתם מסבירים את העצבנות ההולכת וגוברת, את חוסר הסבלנות, הכוחניות המתפרצת? תאמרו שהגזמתי, שיש עוד סיבות  לעצבים – אבל הבטן, היא פשוט לא זוכה לכבוד הראוי לה ברשימת הסיבות!

בגיל 25 הבטן שלי דחקה אותי לפינה באיומי כיבים וצעקה: "זה או אני או את". לא הייתה לי ברירה והתחלתי לדבר אליה יפה. ראשית הפסקתי לאכול מוצרי חלב. מיד נעלמו כל האלרגיות שסבלתי מהן שנים, וגם הבטן נענתה בחיוב. המשכתי לשנות את התפריט, והתוצאות היו מרהיבות: הבטן הפסיקה להיות "עצבנית”, והפלא ופלא, גם אני נרגעתי והתחלתי להתחבר למה שקורה סביבי. במקביל להפסקת מערכת היחסים שלי עם תנובה, התחלתי להתאמן בטאי צ'י, שם למדתי שהבטן היא המרכז, ולאו דווקא הראש כמו שלמדתי בבית הספר. הרופא הסיני , משה הלר, לימד אותי ששם יושב יסוד האש. הוא נתן לי כמה דקירות ופטר אותי מעוד בעיות בטן שליוו אותי שנים, לתמיד.

כחברה, אנו לא מעריכים את ההשפעה שיש למערכת העיכול על התרבות שלנו, על החוויה שלנו כאזרחים במדינה. ההורים של המדינה הם התאגידים הבינלאומיים: קרן איפקס (תנובה), יוניליבר (שטראוס, עלית), נסטלה (אוסם). הם ממשיכים להאכיל אותנו (ואת כל העולם) במוצרים שקוראים להם "מזון" בפרסומות. מוצרים המספקים כסף רב למנהלי התאגידים ולאו דווקא הרבה בריאות לאנשים. את המחסור בבריאות אנו מנסים להשלים בקופת החולים, שם הרופאים עדיין אומרים: “אם מציק – קחי כדור, הנה מירשם"… ואז אנחנו מסתובבים עצבניים – זה מתחיל בעיכול, ממשיך בתור לרופא, ממשיך בתור בבית המרקחת, ואחרי זה בתופעות הלוואי של תרופות מיותרות, וכמובן בחשבון הבנק ממנו אנו משלמים על מזון מעובד ועל תרופות ו"תוספים".

טוב, אז מה הסיפור

לב הסיפור נמצא בסיפור. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על "איך שהדברים עובדים". בטלויזיה מספרים לנו סיפור על מערכת שעובדת ממש נפלא כדי שלנו יהיה פשוט ונוח לחיות, ואנחנו מאמינים, כי באמת שהם משתמשים בציורים נורא יפים כדי שזה יעבוד עלינו. יום אחד אנו מתעוררים בכאבים מרוב שלא נוח לנו ומתחילים לשאול שאלות. יכול להיות שלא מספרים לנו את כל הסיפור? מאיפה הדברים באים ולאן הם הולכים? אולי יש סיפור יותר שווה? מסתבר שכן. יש סיפור ממש שווה על מעגל אינסופי, ועל הקשרים מורכבים. הם 'מורכבים' רק בגלל שהם לא ההקשרים עליהם גדלנו. בסך הכל המוח שלנו, הומו-סאפיינסים מוצלחים שכמונו, מסוגל לקלוט ולעבד מידע מורכב מאוד, עכשיו השאלה היא מה מבקשים ממנו לעבד מצעירותו. מסתבר שמשלב מסוים אנו מתקשים לשנות את מערכת האמונות שלנו. לשמחתי, התברכתי באהבה לשינוי. להבין מערכת אחרת של הקשרים, כאלה שהפכו אותי לחברה הרבה יותר טובה בקהילת החיים על פני כדור הארץ (לא פחות), זה לא באמת מורכב – מה שמורכב הוא ההחלפה של מערכת אחת בשנייה. במילים אחרות – השינוי.

עשר שנים אחרי שהפסקתי עם החלב, התחלתי לעשות קומפוסט. בשלב הזה האשפה האורגנית שלי תפסה כבר 90% מהשקית שתכולתה הושלכה ל"מקום אחר". אבל אין "מקום אחר", האמת היא שאין מקום בכלל! תעשיית המזון תופשת יותר ויותר מקום, ולא, לא בשביל להאכיל את רעבי העולם. והאריזות, האריזות, תופשות הרבה מאוד מהמקום הזה. האריזות הללו שכתוב עליהן דברים ושיש עליהן ציורים נורא יפים, מגישות לנו דברים שיותר או פחות מזיקים לנו, אבל הן כשלעצמן מהוות 100% נזק! תחשבו על זה – מערכת העיכול שלנו ושל האדמה הם שני חלקים של מערכת אחת, שעובדת בשלמות מופלאה כבר 600 מיליון שנים, ולא מפסיקה ליצור שפע.

והנה באנו אנו והתחכמנו, שברנו את המעגל, עצרנו את תהליך יצירת השפע והתחלנו לייצר השטחה – חקלאות תעשייתית, גלובליזציה מסחרית ותרבותית, בנייה סטנדרטית, מרכזי קניות. אני מאמינה שכל רעיון התחיל מכוונות טובות, אבל בכל המקרים שברשימה, הרעיון התגלגל למימדים מפלצתיים וממשיך להתגלגל רק למען הרווח הכספי. למה זה ממשיך? כי אנחנו ממשיכים לקנות את ה"נוחיות", ה"מרקם", ה"ניקיון" או מה שזה לא יהיה.

ובכן יקירים, זה לא ממש עובד בשבילנו הסיפור הזה, והגיע הזמן להפסיק לקנות.

אז איך כל זה קשור לקומפוסט?

כשהבנתי שהסיפור לא עובד ושאין מקום אחר, שוב נדחקתי לפינה. מצד אחד, להשתמש בפח הירוק של העירייה כבר לא יכולתי, ומצד שני שקיות הזבל שלי, ששוקלות כשני קילו ביום של זבל אורגני, איימו עלי בסירחון גדול. מה עושים? קומפוסט, כמובן.

נדהמתי מהקלות שבה ארגנתי לעצמי ערימת קומפוסט באמצע העיר תל אביב, בבניין משותף מסודר מאוד בצפון הישן. היא לא הסריחה בכלל – היא אכלה לי את כל הזבל, היא נתנה לי דשן מעולה שבו השתמשתי לגינת הירק החובבנית שלי והיא סיפקה לי שקט נפשי. היא סגרה לי את המעגל. היא נתנה לי סוף טוב לסיפור. מאז עברו שבע שנים, עברתי דירה פעמיים, ולא חזרתי עוד לזרוק אוכל לפח הירוק. "אוכל"? כן. כי השאריות האורגניות שלנו (כל מה שבא מהאדמה ולא משנה אם הוא בעל תו תקן "אורגני" או לא, כולל שיערות ונייר ועוד הפתעות), יכול וצריך לחזור לאדמה. לא בגלל שאני היפית, אלא בגלל שככה זה עובד כבר 4 מיליארד שנים. מאיפה החוצפה שלנו לחשוב שאנחנו יכולים, בזמן הקצרצר מאז שהגענו לכאן, להמציא שיטה יותר טובה? ובשביל מה? מה מניע את השיטה שהמצאנו?

שורה של טעויות, שזה בסדר, ואחריה, במקום תיקון, שורה של הנחות יסוד תרבותיות שהשרשנו בשם ה"נוחיות". תסתכלו סביבכם על התוצאה – ואם אתם לא מרוצים, אם נמאס לכם לחלות בשפעת (תוצאה של החקלאות התעשייתית), אם נמאס לכם לנשום אויר מזוהם (תוצאה של מפעלי המזון בין השאר), אם נמאס לכם שהמים מהברזים לא משהו (תוצאה של ייצור כימיקלים לחקלאות וחומרי ניקוי מזהמים, בין השאר) אולי גם אתם רוצים להפסיק לקנות מזון מתועש ולהתחיל להיות חלק מהפתרון?

תחשבו איך תהיו כשהבטן שלכם תתחיל לעבוד בנוח, והלב שלכם יהיה שקט יותר, והראש יהיה פנוי ממחשבות על הקנייה הבאה. מכיון שזה הסיפור שלי, אני מרשה לעצמי להציע – זה יהיה לכם ממש כיף, וגם העולם שמסביבכם יתחיל להשתנות לטובה. איזו הבטחה!

איך מתחילים?

– מפרידים  אשפה בבית. שמים מיכל קטן שקוראים לו "המיכל לשאריות המזון שלי" ומבינים שהשאריות שלנו הם המזון שהאדמה מחכה לו! וואו.

– מוצאים פתרון קומפוסטציה מקומי לשאריות הללו – מדברים עם השכנים ומארגנים מסיבת קומפוסט, בגינה של הבית המשותף, או לומדים איך לעשות קומפוסט בתוך הבית, עם ארגז תולעים אדומות או בעזרת חיידקים מועילים (במיכלים אטומים!). אולי יש גינה קהילתית בסביבתכם שתשמח לקבל את השאריות שלכם לקומפוסט השיתופי? שווה לבדוק.

– מכאן, השמיים הם הגבול!!! השינוי כבר לא יעזוב אתכם. פתאום תסתכלו על אריזות אחרת לגמרי! אם הן לא הולכות לקומפוסט, מה הן שוות? אולי תתחילו להעדיף קניות מרוכזות, בתפזורת, בכלים ושקיות שהבאתם מהבית. אולי תתחילו קואופרטיב קניות עם חבר'ה כמוכם, שממש מעדיפים להימנע מכל הזיהום שהסופרמרקט מציע לנו ולעולם? אולי תתאהבו בגינה הקהילתית ותתחילו לגדל שם קצת ירקות בעצמכם? תגלו את הטעם של נבטוטים שגדלו אצלכם במיטפח? אולי תפסיקו להשתמש בכל מה שהוא חד פעמי? הרשימה היא אינסופית, ומניסיון, מאוד קשורה לתזונה.

איפה הסיפור נגמר?

בבטן. יותר טוב לי בבטן. לתזונה כשלעצמה השפעה עצומה עליה כמובן. אבל עם התזונה הכי טובה, כל עוד אנחנו יודעים שאנחנו גורמים נזק וסבל לחברים בקהילת החיים על פני כדור הארץ, רגשי האשמה לא יאפשרו לבריאות שלנו להיות טובה ולא יתנו לנו את המנוחה שהאושר אוהב להתכרבל בה. מאז ששיניתי את התזונה הפכתי ליותר בריאה אין ספק, אבל הקומפוסט נותן לי את תחושת ההשלמה עם החיים. שקט.

והסיפור לא באמת נגמר!

מכיון שהבטן שלי מרגישה יותר טוב, אני רגועה יותר והמבט שלי על הדברים השתנה לגמרי. צעד אחד קטן לכיוון הנכון פתח סדרה של שינויים חיוביים שאין לה סוף. אני נהנית לפנות את הזבל שלי בעצמי ולראות אותו הופך לדשן, אני נהנית לגדל איזו חסה מוצלחת מדי פעם ויש לי קשרים מסועפים עם המקורות מהם מגיע המזון שלי – אני מסתכלת על האוכל שלי, ונזכרת בחיוכים של שותפים שלי בעץבעיר שמגדלים מזון בגינות קהילתיות בעיר או החקלאים האקולוגיים שיש לי איתם מערכת יחסים של אמון הדדי, כי משם האוכל הגיע! אני מחוברת לאדמה אפילו שאני גרה בלב העיר, אני נהנית לטפח מזון ב"מיטפח" ולא לתת תרומה לסבל של בעלי חיים. הפרנסה שלי התאחדה עם החיים שלי והשלמתי סופית עם כך שלחיים יש את הקצב שלהם, הרבה יותר אטי ממה שמספרים לנו.

לסיכום, כפי שאנחנו נוהגים לומר ב"מאה קומפוסטאים ראשונים" (תל אביב, גבעתיים, ובקרוב בערים נוספות), "עשו קומפוסט-עשו חיים"!

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו