הפילוסופיה של הרפואה הנטורופתית
"הפילוסופיה של הרפואה הנטורופתית"
התפיסה הטיפולית של הרפואה הנטורופתית, היא פרי הפילוסופיה שמלווה את המטפלים לאורך כל הדרך. כדי להבין את התפיסה הנטורופתית ואת הפילוסופיה העומדת מאחוריה, יש צורך להכירן מבראשית:
הנטורופתיה היא שיטת טיפול וריפוי הרואה את האדם בצורה ריאלית, כשלמות אורגנית אחת – הוליסטית. שלמות זו היא בעלת ממדים רבים ושונים, כגון הממד הנפשי, הממד הרוחני והממד הגופני, אשר תפקודם תלוי זה בזה. כלומר, כל שינוי באחד מהממדים הללו, מוביל לשינוי בכל הממדים האחרים.
גרעינה הקדום של המחשבה ההוליסטית נעוץ בעולם העתיק, עוד מימי יוון העתיקה. שם התפתח הרעיון של "נפש בריאה בגוף בריא", אותו הגה היפוקרטס, שנחשב לאבי הרפואה המודרנית. היפוקרטס סיכם בצורה הטובה ביותר את האמונה היוונית הקדומה שראתה לא רק את חשיבות השמירה על הבריאות, אלא גם ובעיקר את העובדה, כי הבריאות הגופנית והבריאות הנפשית תלויות זו בזו.
מחלה, בעיני היפוקרטס, היא תופעה הנובעת מסיבות טבעיות ולכן, גם הטיפול בה צריך להתקיים בגישה הטבעית. הוא האמין שתפקיד הרופא הוא, לעודד את כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף, כדי שהחולה יצליח להילחם במחלה. היפוקרטס הקדיש מחשבה רבה לטיפול בשלמות האדם, כלומר, לטיפול בנפשו-רוחו של האדם, במקביל לטיפול הגופני בו. היפוקרטס פיתח את הגישה, כי יש להביט קודם כל על החולה עצמו ולא על המחלה.
בניגוד לשיטת הריפוי הקונבנציונאלית, בה הרופא מחליט על הטיפול באמצעות אבחון רפואי בלבד, הגישה הרפואית, על פי היפוקרטס, באה לבחון את החולה הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, לפני קביעת הטיפול המתאים לו. לכן, בחירת הטיפול הנטורופתי המתאים לחולה ספציפי, אז וגם כיום, לא נעשית מתוך ידיעת שמה של המחלה, אלא מתוך התחשבות במצבו הגופני והנפשי של המטופל, כאשר האינפורמציה נלקחת מהרכב התסמינים המיוחד של החולה.
למעשה, התסמינים השונים הם אלה שמעידים על מצבו הייחודי של החולה ובעיני המטפל הנטורופתי, כל התסמינים הם בעלי חשיבות. כלומר, על מנת לקבוע את סוג המחלה והטיפול בה, יש לראות את השלמות האורגנית המרכיבה את האדם וכדי לעשות זאת, יש לבחון כל אחד ואחד מן התסמינים וללמוד מהם על מצבם של הממדים השונים, המרכיבים את השלם.
הטיפול הנטורופתי מבוסס על ההכרה כי לגוף יש לא רק את היכולת הטבעית להתנגד למחלה, אלא גם מנגנונים פנימיים לשיקום ולוויסות עצמי וכן אפשרות ליצור את התנאים המאפשרים לגוף לרפא את עצמו. אחד מהמנגנונים הללו היא הנטייה הפנימית לשמור על הומיאוסטאזיס (איזון) בגוף.
רעיון זה פותח במחצית המאה ה-19, על-ידי פיזיולוג וביוכימאי בשם קלוד ברנרד
(Bernard).ברנרד טען כי כל אדם מורכב מעולם פנימי של תהליכים ביוכימיים, המשמשים כמתווכים בין חיי האורגניזם שלו לבין הסביבה החיצונית שלו. בצורה זו מנסה האדם לשמור על האיזון עם סביבתו ובכל הפרעה באיזון הדינמי הקיים, מתעוררות תגובות נגד בגוף האדם, השואפות להחזירו לקדמותו.
תהליך הריפוי הטבעי
כאמור, השאיפה הפנימית של הגוף לאיזון, עומדת בבסיס הטיפול הנטורופתי. תפקיד הנטורופת הוא, להמריץ את מנגנוני האיזון הטבעיים של הגוף בעזרת גירויים גופניים, כגון מתן תוספי תזונה, פעילות גופנית וטכניקות מגע שונות וכן בעזרת גירויים נפשיים כגון טכניקות הרפיה, יוגה, מדיטציה וצמחי מרפא, המאזנים את מצבו הנפשי של האדם.
הגירויים הגופניים והנפשיים גם יחד, נועדו להביא את הממד החלש בגוף (בין אם מדובר בממד נפשי, רוחני או גופני) לתפקוד הרמוני עם שאר הממדים בגוף.
שלבי המחלה בנטורופתיה
על פי הנטורופתיה, מחלה היא ההגנה העצמית של הגוף. באמצעותה מתבצע ניקוי הפסולת של הגוף ולכן היא מסייעת בתהליך של דה-טוקסיפיקציה עצמי (הפרשת רעלים החוצה). המחלה מתעוררת, כאשר מתרחש מצב של עומס רעלים בגוף. כשמנגנוני ההגנה לא עומדים בעומס, הגוף מפתח לעצמו ערוצים חלופיים, כדי לשמור על האיזון. מנגנוני ההפרשה, כמו הכבד, הריאות, הכליות, הזיעה והשתן, עוזרים לגוף להפריש החוצה את הרעלים.
להלן מספר דוגמאות לתהליך דה-טוקסיפיקציה עצמי בגוף:
• הצטננות, שיעול ונזלת – תהליכים של טיהור הגוף מחומרי הפסולת ומאמץ של מערכת הנשימה לעזור בתהליכי הניקוי, באמצעות ריר שמפרישים קרומי מערכת הנשימה. יצירת עודפי הריר מושגת על-ידי אותו כוח שיוצר את ההפרשה הרגילה, רק שהפעם הפרשה זו מוגברת, כדי להתמודד עם עודף הרעלים.
• שלשול – כתוצאה מזיהום במערכת העיכול, הגוף מגביר את יציאת הפרשת הזיהום החוצה. זהו תהליך טיהור של הגוף מחומרי פסולת ומאמץ של מערכת העיכול לעזור בתהליכי הניקוי והריפוי.
• חום – מנגנוני מערכת החיסון שבגופנו גורמים להעלאת חום הגוף, כדי למנוע את המשך פעילותם של החיידקים והווירוסים, אשר אינם מתפקדים בטמפרטורות גבוהות.
חוקר בשם סילייה (Sylai) מצא כי הגוף מגיב ללחצים ולגירויים ברצף של 3 שלבים אותם כינה בשם: "תסמונת ההסתגלות הכללית":
1. שלב האזעקה – בחשיפה הראשונה למקור המחלה, הגוף מפעיל שרשרת של תגובות ראשוניות כנגד הלחץ או הגירוי. זהו גם השלב, שבו המחלה האקוטית מתפרצת. התופעות הראשוניות יכולות להיות: דלקת, חום או פריחה.
בשלב זה, כוח-החיים עדיין חזק ומנסה לשמור על איזון. מנגנוני ההגנה של הגוף עובדים במרץ ולכן אין להפסיק או לדכא תהליך זה בעזרת תרופות שונות שבדרך-כלל מקלות על התסמינים, אך אינן מטפלות בשורש הבעיה (התערבות תהיה רק במצב של "חיים או מוות"). לדוגמה: אדם הסובל מפריחות חוזרות בעור ומשתמש במשחות שונות המכילות סטרואידים או קורטיזונים, גורם לדיכוי תופעת הפריחה, אך לא לריפוי הסיבה שלה. בנטורופתיה, מחלה חריפה נחשבת למשבר שביסודו הוא תהליך חיובי, שכן הוא מהווה פעולה "אלימה" שנועדה להחזרת הגוף לאיזונו.
2. שלב ההסתגלות – בשלב זה הגירוי הראשוני עדיין נמשך, אבל הגוף לומד לחיות עם הגורם המזיק ואין תחושת משבר. הסיבה לכך שאין סימני משבר במצב זה היא, שכוח-החיים שקט ואין כמעט תסמינים, שהרי הם דוכאו על-ידי תרופות. אם נמשיך את הדוגמה מהסעיף הקודם, בשלב זה הגוף למד להסתגל לבעיה שגרמה לאותה פריחה להופיע ולכאורה הכול תקין.
3. שלב אפיסת הכוחות – בשלב זה מתחוללת התמוטטות כללית או התנוונות של הרקמות. הגוף לא מסוגל להתגבר או להרוס את הגירוי הראשוני (שעדיין קיים). כעת מדובר במחלה כרונית. הגוף עמוס ברעלים, מערכות הניקוז שאמורות לסלק רעלים נחלשו וכוח-החיים חלש מאוד. בהמשך לדוגמה הקודמת, האדם שדיכא את פעולת מערכות הניקוז של גופו, יכול למצוא את עצמו בשלב זה מפתח בעיות נשימה ואסתמה או בעיות אחרות בעור, כיוון שהגוף עדיין מחפש דרך להפריש את אותם רעלים החוצה מן הגוף.
פילוסופיית הריפוי הטבעי
בשיטת הריפוי הטבעי-נטורופתי, מטפלים במחלה בשיטת ה"סדר ההפוך" (הפוך לזה שתואר על-ידי החוקר סילייה). בשיטה זו, התסמינים הכרוניים נעלמים בהדרגה ובמקומם יבואו תסמינים אקוטיים וחריפים יותר, בדרך לריפוי. כל התופעות שדוכאו יכולות להתפרץ שוב, אך זהו תהליך רצוי, המתרחש מתוך הגוף החוצה – כלומר, מופיעות בו ריאקציות טיפוליות.
שיטת הריפוי הטבעי נוקטת באמצעים פעילים וסבילים, כדי לאפשר לגוף לרפא ולשקם את עצמו.
כלומר,בריפוי הטבעי מצפים להופעת משברים שונים בתהליכי הריפוי:
"משבר החלמה" – תגובת ההגנה של הגוף לזיהום או לפציעה. זהו חלק הכרחי בתהליך שיקום הגוף, שבו כוחות הריפוי של הגוף משתלטים על המחלה. אין כאן סכנה מיידית לחיים וערוצי הפסולת עובדים במלוא המרץ. זהו שלב של הרס לשם בנייה, כחלק מתהליך ההבראה הכללי.
"משבר מחלה" – הפרעות חמורות שבהן מצב המחלה גובר על יכולת ההתגוננות של הגוף והגוף אינו מסוגל להגיב בצורה מספקת. כוח-החיים מקבל כאן מכה קשה. הוא נחלש ולא יכול לעזור. לעתים, כשהמטופל מגיע לטיפול בשלב מתקדם של המחלה, הוא עלול לחוות משבר מחלה. הטיפול יהיה מתון יותר ויתקדם בקצב איטי יותר, עד לחיזוק כוח-החיים.
הגורמים העיקריים להתפתחות של מחלה הם: כוח-חיים חלש, הרכב בלתי תקין של דם ולימפה והצטברות של חומרי פסולת.
שיטות הטיפול ברפואה הנטורופתית
שיפור הרכב הגוף והדם – על-ידי תזונה נכונה, צריכת תוספי תזונה כגון ויטמינים, צמחי מרפא ועוד.
שיפור פינוי הרעלים מהגוף – על-ידי רפלקסולוגיה, עיסויים, שיאצו, צומות, צמחי מרפא ועוד.
שיפור המצב הנפשי – על-ידי פרחי באך, ביו-אנרגיה, עיסויים, יוגה, פלדנקרייז, צמחי מרפא ועוד.
ריפוי טבעי משמעו, שהאדם נוטל אחריות על עצמו ועל בריאותו. על מנת לעשות זאת, עליו לנקוט בצעדים הבאים:
צמצום הרגלים רעים – צמצום או הימנעות מוחלטת מהרגלים רעים, כגון אכילת-יתר, צריכה מוגברת של סוכרים, צריכה מופרזת של משקאות אלכוהוליים, שימוש בתרופות, שתיית קפה, תה וקקאו, דאגנות יתר, עבודה תחת לחץ מתמשך וכדומה.
הקניית הרגלים בריאים – פעילות גופנית, טכניקות נשימה נכונות, גישה חיובית לחיים והרגלי אכילה נכונים. הרגלים אלה חשובים מאוד למניעת התפתחות של מחלות שונות ולכן חשוב לאמץ אותם באורח חיינו.
אימוץ עקרונות חדשים – שימוש בשיטות טיפול שונות כגון צום טיפולי, שיטות מגע לטיפול ולשמירה על בריאות תקינה, בחירת מזון מתאים ועוד, יכולות לשפר את הוויטאליות שלנו ולעזור לנו לשמור על בריאות תקינה.
הכוח המרפא של הטבע
הכוח המרפא של הטבע, Vis Medicatrix Naturae, הוא מונח שהיה שגור בפי הרופאים הקדמונים ומהווה את אבן היסוד של העיסוק ברפואה טבעית – אז והיום. במילים אחרות, זוהי האמונה העמוקה ביכולתו של הגוף לרפא את עצמו.
לפי אמונה זאת קיים רק כוח מרפא אחד וזהו הטבע עצמו. כלומר, מדובר בכוחו הפנימי של האורגניזם להתגבר על מחלות. הדרך לעשות זאת היא, לעורר כוח זה ולהנחותו באמצעות גירוי המנגנונים הפנימיים של הריפוי הטבעי. לכן, על המטופלים והמטפלים להימנע הן ממנהגים המחלישים את הגוף והן מטיפולים אשר נוטלים על עצמם את אחד מתפקידי הגוף.
יש לזכור כי לעתים הגוף זקוק ליותר מאשר תמיכה במנגנונים הטבעיים שלו. במקרים אלה תפקידו של הנטורופת הוא להשתמש בידע הרחב שיש לו, על מנת לבחור בגישה הפחות פולשנית – כזו שתהיה בעלת ההשפעה התרפויטית-טיפולית הרצויה.
למידע נוסף אודות הספר "נטורופתיה" בהוצאת פוקוס
