מה באמת אוכל אותי

לפני שלוש שנים ביליתי שבוע קסום בהרים מעל האוקיינוס השקט, אי שם, שעה וחצי דרומית לסן פרנסיסקו. במהלך אותו שבוע השתתפתי בסדנה חוויתית שעסקה במערכת היחסים שלנו עם אוכל בהנחיית ג'נין רות'. לעתים אני חוזר בזכרוני לאותן השעות בהן היינו 60 משתתפי הסדנה מתבוננים ביחסינו המורכבים עם האוכל ומבינים עוד דבר אחד או שניים על החלקים העמוקים שלנו.

בכל בוקר וצהריים עסקנו ב"עבודה המעשית" ובמשך כשלוש שעות בכל פעם אכלנו תוך שאנו מפסיקים את הארוחה, בוחרים מחדש מה לאכול, מתאכזבים מהבחירות במזון מסויים, מבינים למה אנו נמשכים למזון מסויים ולמה מזון אחר מפתה אותנו. בהדרגה הנושאים אותם העלינו השתנו ומשיחות שלמות וארוכות על אוכל התחלנו לדבר על למה אנחנו באמת אוכלים בלי להיות רעבים, מה באמת אוכל אותנו ועוד.

במהלך הסדנה עברנו להתבוננות שקטה בתהליכים הפנימיים שלנו. החל מהיום השלישי נתבקשנו לשמור על דממה הן במהלך הארוחות והן בין הארוחות. סדר היום בסדנה היה נוקשה אולם כאשר התמסרנו לשקט מסביבנו התחלנו לגלות גילויים חדשים על המהות הפנימית שלנו ומצאנו תשובות חדשות לדבר הזה שאנו באמת רעבים אליו.

ביום לפני האחרון ניגשתי לעמדת הבופה שהיתה מלאה בשפע של אוכל בריא. כנראה לא הייתי מספיק במודעות ולמרות שלא הייתי באמת רעב הנחתי בצלחתי מגוון מאכלים שידעתי שינעמו לחיכי. כאשר התיישבתי בשקט באולם הגדול בו אכלנו באותו ערב, תרגלתי צורה עצמאית את התרגול הבסיסי ושאלתי את עצמי כמה אני רעב. לאחר שנייה של התבוננות פנימה עניתי לעצמי שאני לא רעב. אפשרתי לעצמי כמה שניות של שקט והתמסרתי לאווירת המדיטציה. חלפו כמה שניות ואמרתי בליבי שאני לא רעב לאוכל שמונח בצלחתי. אני רעב לאח שלי.

היומיים האחרונים של הסדנה היו אחרים בעקבות הגילוי שלי. העיסוק הכפייתי שלי עם אוכל שינה את פניו ומצאתי את עצמי עסוק ביחסים שלי עם קרוביי תוך שאני כותב לאחי מכתב בו אני מפרט את רגשותיי הנוגעים לקשר בינינו. בין מדטציית הארוחות המודעות ישבתי עם עצמי במקדש בודהיסטי קטן שנמצא מחוץ לאולם הראשי, נחתי לי בקרבת אגם קטן ובזמן שנותר לי הייתי מתהלך ומתמוגג מהנופים שנשקפו מההר אל מול האוקיינוס.

בשלוש השנים שעברו מאז אותו שבוע חוויתי הצלחתי להבין בצורה רחבה ועמוקה יותר את החיבורים שאנשים עושים בין חייהם לבין האכילה שלהם. במפגשים שלי עם אנשים אני מעודד אותם להמשיך לחקור את האכילה הרגשית ומזמין אותם לראות במערכת היחסים שלהם עם אוכל הזדמנות נדירה להכרות מעמיקה עם עצמם.

לא לכולנו יש מערכות יחסים עם סמים, אלכוהול, הימורים, קניות ועוד. מנגד לכולנו יש מערכת יחסים כזו או אחרת עם אוכל ולכן ההתבוננות במימד האכילה הרגשית יכול לשפוך אור בדרך שגישות אחרות יתקשו בכך. העבודה סביב האכילה הרגשית שלנו הנה מפתח מרכזי בראייתי להבנת היחסים בין הגוף והנפש שלנו ופוטנציאל לקפיצה אישית לעבר חיבור הוליסטי יותר בין יותר ויותר חלקים שלנו.

מנסיוני, היכולת של אנשים להכיר את הסגנון היחודי שלהם בו הם מנהלים רגשות ומבטאים אותם ובהמשך מביאים אותם לאוכל היא יכולת נלמדת, הדרגתית וברוב המקרים תהליכית בצורת ספירלה. אנשים המסיכימים להיות סבלניים כלפי עצמם יוכלו עם הזמן לבצע שינויים מתמשכים ובהדרגה לראות איך חייהם משתנים. השלב הבא יהיה לבדוק אם הם באמת מוכנים לכך שחייהם יהיו שונים, אבל באמת שונים.

אני מזמין את כולנו לבדוק מה אתם הולכים להפסיד אם החיים שלכם יהיו באמת שונים. אשמח לשמוע רעיונות.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו