מסע אישי לגמילה מגלוטן וסוכר

הכל שאלה של קמח (123RF)

ארטיקים ובורקסים, עוגות וסוכריות – הייתם מוכנים לוותר עליהם בבת אחת ולתמיד? יחד עם המודעות ההולכת וגוברת לתזונה נכונה נשמעים לאחרונה קולות חדשים ובלתי צפויים – גלוטן וסוכר זו התמכרות. אותה מילה גדולה, מבהילה, שבדרך כלל נקשרת בסיגריות, באלכוהול ויתר מרעין בישין נקשרת עכשיו, ועל ידי מומחים, בחלה של שבת, בגלידת וניל.

צילום: pixabay

"צריך להפריד בין חולי סכרת וצליאק, שעבורם המשמעות של צריכת סוכר וגלוטן היא בגדר סכנת חיים, ובין הנזקים שסוכר וגלוטן גורמים לי, לך ולרוב האנשים" אומרת ניצה נופרבר, מטפלת בגמילה מסוכר, גלוטן ועישון. "המודעות לאפקט הממכר של סוכר וגלוטן יכולה לעשות הרבה סדר ושקט להרבה אנשים. סוכר לבן הוא חומר ממכר פיזית, שמעלה את לחץ הדם, גורם להיפר אקטיביות ולתחושה נפשית כוזבת של תלות במתוק. הגלוטן, שכשמו כן הוא – glue, 'מדביק' אותנו בתשוקה לבצקים. אז אנחנו מרגישים עצבניים, או עייפים, או מותשים – אבל לא בהכרח יודעים לקשור את המתח הנפשי של הצהריים בלחמנייה שאכלנו לארוחת בוקר. הרבה אנשים כלואים במעגל קסמים של תזונה לקויה, תסכול ותחושת אין מוצא". נופרבר, בת חמישים, שמתגוררת ומטפלת בהרצליה, מכירה את שני צדדיו של המטבע – יד ראשונה. "מגיל מאוד צעיר אוכל היה אישו מבחינתי. ולא אישו של בריאות, או של הזנה. כמו אצל רוב האנשים זה היה יותר עניין רגשי ושאלה של דימוי גוף. כילדה האוכל היה אמצעי להתנגד לאמא שלי, אחר כך הוא היה המכשול בדרך לגזרה חתיכית ודקיקה".

ניצה: "הרגשתי יוצאת דופן, גדולה"

איזו מן ילדה היית?

"עם מודעות לגוף. אני אישה גבוהה וגם כילדה הייתי גבוהה יותר מהחברים. כבר בכיתה א' וב' שמתי לב לזה. היום כשאני מסתכלת בתמונות אני רואה ילדה רזה, אבל בגלל הגובה שלי הרגשתי יוצאת דופן, גדולה. בכיתה ד' כבר החלטתי סופית שאני שמנה וצריכה לרזות. התחלתי לעשות דיאטות בלי שום הנחייה. פחות לחם, יותר פירות. חשבתי שדיאטה זה לא לאכול. במקום לשים לב למצוקה שהגוף היה נתון בה – הייתי גאה בעצמי. הרגשתי שזו הצלחה. אבל הגוף דרש את מה שנמנע ממנו, נכנסתי למעגל של אכילה לא מאוזנת. אחרי תקופות בהן אכלתי שני תפוחים ביום וזהו הגיעו, באופן בלתי נמנע, תקופות של התקפי אכילה. כשמסתכלים בתמונות שלי רואים עד כמה התנודות במשקל היו קיצוניות. התחושה היתה של אין אונים כי לא הצלחתי להבין איך הגוף פועל, ולא שלא ניסיתי. ניסיתי הכל. התחלתי עם דיאטנית מוכרת והיה לי נורא נחמד. קבוצות גדולות, והיא מאוד מצחיקה, זה כמו מופע סטנד אפ, יש מלא אנשים והיה חסר לי הליווי האישי, היא לא רואה אותי, לא שומעת מה לי קשה. היו תקופות שהלכתי לכיוון של ספורט והתעמלתי לא פחות משישה ימים בשבוע, לפעמים פעמים ביום. שחקתי לעצמי את הסחוסים במפרקים עד שהייתי חייבת להפסיק".

אז גם בתקופות שהיית קלה יותר או כבדה יותר מי ששילם זה הגוף?

"לגמרי. הוא שילם בכבדות, בזיעה, בהרעבות. והגוף מגיב כשפוגעים בו בצורה מתמשכת. אנשים בדרך כלל חושבים על משקל כמפגע אסתטי, ואחר כך אולי גם על התחושה של המשקל העודף על הגוף. עודף המשקל הוא רק חלק מזה. באחת התקופות הכבדות יותר שלי עבדתי בגן ילדים. זו עבודה פיסית ומעייפת, והייתי צריכה לאסוף את כוחות הנפש כדי לתפקד בגוף. נוסף לזה היה לי בקע סרעפתי – השסתום של הסרעפת נחלש ועולה חומציות מהקיבה. הסתובבתי שבועות עם כאבי בטן בלתי פוסקים. אמנם לא הבנתי את זה אז אבל זו תוצאה מובהקת של הרגלי אכילה. חומציות היא חוויה נוראית – זה מעבר לדימוי גוף, שהוא נושא גדול בפני עצמו שגם אני מכירה ואני לחלוטין לא מזלזלת בו, אבל פגיעה באיכות החיים היא התמודדות הרבה-הרבה יותר קשה וכל כך הרבה מאתנו בטוחים שזה מחויב מציאות".

מה המתוק עושה לנו? (123RF)

"חלמתי להיות רופאה"

את המענה מצאה נופרבר כשעברה תהליך גמילה, עשתה "ניקיון פסח" בתזונה, וסילקה משם כל שריד לגלוטנים וסוכרים. "כנערה רציתי להיות רופאה וזה נשאר כחלום גנוז. חיפשתי את הטיפולי, והיו כל מיני הבלחות, והכשרות ולפעמים גם הגעתי לשלב שהוצאתי כרטיסי ביקור אבל לא באמת יצאתי עם זה לאור. כל הזמן הרגשתי שזה חסר".

מתי קרה השינוי?

"אחרי שאני עברתי את תהליך הגמילה שלי מסוכר וגלוטן אז הגעתי לזה אחרת לגמרי, בגדול. כשעשיתי את השינוי שלי עליתי שלב ביחסים עם הגוף, באהבה שלי לעצמי. אני כבר לא מתעללת בעצמי, אני מזינה את הגוף שלי, אני מכינה לעצמי את האוכל. הבוקר לפני שיצאתי מהבית הסתכלתי על עצמי ופרצתי בצחוק: שקית מלאה ירקות – עגבניות שרי, פלפלים בייבי, מלפפונים, קופסה עם אורז וירקות מבושלים, שני תרמוסים עם תה ובקבוק מים. לא רק שאני לא מונעת מעצמי אני בשפע.  אני לא בסבל ולא מתייסרת. לא בימי שישי לא בימי הולדת מול עוגות וקצפות – זה בכלל לא מפריע לי. רק אחרי שחווים את זה אפשר להבין את זה, כי כשאתה בפנים זה מה שמקיים אותך אבל כשאתה נגמל ומשתחרר אתה זוכר את המחיר הנאה רגעית מסוימת וסבל עצום מתמשך – זה לא שווה את זה.

אני מכירה את התסכול והקושי, את החיבוטים הנפשיים והפיסיים והרגשיים, אבל אני מכירה גם את היכולת להשתחרר, את ההצלחה. היה לי ברור שזה הדבר שלי, שזה מה שאני רוצה לעשות, שכל מי שנמצא במקום הזה צריך לשמוע על זה ולדעת מזה ולדעת שזה אפשרי ושאם הוא ירצה – אני אשמח לעזור. אני באה מתוך אכפתיות. אכפת לי ואני רוצה להעניק את השינוי הזה. לפעמים אלו שינויים קטנים, לפעמים גדולים אבל מה שזה תמיד זה מרגש מאוד. הצלחות של המטופלים שלי הן השראה".

איך את מסבירה את זה שמטופלים שנאבקו שנים בהתמכרויות, לא רק לגלוטן וסוכר, גם בהתמכרות לסיגריות, מצליחים לעשות איתך את השינוי?

"יש עוד מטפלים שעובדים על תהליך אישי ויש עוד מי שמציע גמילה בהילינג אבל את השילוב הזה, של שני הדברים, זה המקום שלי: החיבוק של ההילינג והמבט שלי, שרואה את מי שעומד מולי, הקשיים האישיים שכל מטופל ומטופלת מביאים, והיכולת הרגשית שלי, שמגיעה קודם כל מבפנים, להכיל ולכוון כל אחד ואחת".

מה עם אנשים שלא מתחברים או לא מבינים מה זה הילינג?

"הילינג זה מונח מעט עמום ומופשט, וקשה, ואולי גם לא כדאי, לבאר אותו. בעיני הילינג זה משהו שצריך להתנסות בו. אבל אני כן חושבת שכמו שאנחנו מקבלים את זה שקיים אוויר, וקיימים חיידקים – שאנחנו לא מזהים עם העיניים, קיימים עוד דברים. עוזר לחשוב על זה כמו שחושבים על מרחב אישי – הרי גם כשאנחנו שקועים בפלאפון או בספר, אם מישהו נכנס למרחב האישי שלנו, גם אם אין ממש מגע, אנחנו חשים את זה. כי יש שדה, לא משנה אם אנחנו מתייחסים אליו כשדה אנרגטי או תחושתי, שעוטף אותנו ואת הגוף שלנו. השדה הזה הוא לא באמת חיצוני, הוא חלק מאיתנו. אחת הדיאטניות שעברתי אצלן לאורך התהליך המתמשך שלי הכינה לי תפריט שהיה מורכב מכל מיני דברים וגם מלחם קל. זה לא עבד. אז הייתי מאוד מתוסכלת מתחושת ההתמודדות והקושי שהיה לי להתמיד בתפריט, היום אני יודעת שקל או לא קל – לחם זה גלוטן, וגלוטן, כל זמן שהוא נוכח בשדה שלנו, מדביק, מדביק אותנו להרגלים ישנים. סוכר פועל בצורה דומה, הוא ממכר, אז כל זמן שיש גם כמות מזערית ממנו, התשוקה למתוק מסתובבת איתנו, סמויה או גלויה, ודורשת מאיתנו להיענות או להיאבק בה. המטופלים שלי מנקים את התפריט מהחומרים הממכרים, ואני מנקה להם את השדה מהשאריות שלהם, לכן רוב המטופלים שלי מדווחים על קלילות ותחושת שחרור כמעט מיידית. אחד המטופלים שלי, בחור בן 39 שנגמל מסגריות אחרי עשרים שנים של עישון, אמר לי שהוא פנה להילינג בתור כלי עזר ובסוף התברר שזה זה הכלי. שלא כמו מדבקות ניקוטין או לעיסת מקלות קינמון – עזרים חיצוניים, ההילינג נתן לו חוויה של תמיכה פנימית, לא החלפה של התמכרות בהתמכרות אלא החלפה של חולשה מול משהו חיצוני בחוויה של עוצמה ואיתנות פנימית. ללוות תהליך ריפוי של מישהו שמידי יום עישן 15 סיגריות ותוך מפגש אחד איתי לא זוכר כבר למה הוא מעשן – אושר שאי אפשר לתאר".

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו