קולטים את הפספוס?

ליישר את הכעס

לפני ארבע שנים, במהלך אחד הטיולים שלי בהודו, התלבטתי האם להצטרף לסדנה חווייתית העוסקת ביכולת שלנו להיפתח אל השפע, Welcoming abundance שמה. יום לפני תחילת הסדנה הציג המנחה את הנושאים שבהם נעסוק. ברגע שהוא נעמד מול הקהל שמנה כמה עשרות מתעיינים הבנתי שאני רוצה להיות בסדנה הזאת וידעתי שהאדם הזה מבין דבר או שניים בשפע. הוא נעמד, שלף מתיקו מטרייה, הרים אותה מעל ראשו ואמר: "כל החיים לימדו אותנו שיש רגשות טובים ויש רגשות רעים. לימדו אותנו לשמור על עצמנו, להתגונן מהגשם שיורד עלינו, להתגונן מתחושות בלתי נעימות שפוגשות אותנו.

ואכן רוב הזמן הצלחנו להתגונן. אבל (וכאן הוא הפתיע את כולנו), מעולם לא לימדו אותנו להוריד את המטרייה (תוך שהוא מניח את המטרייה לידו), ולהניח אותה בקרבתנו. נכון, אז הגשם ירטיב אותנו וגם רגשות רעים יפגשו אותנו אבל גם מתנות ורגשות טובים יגיעו ואנחנו נוכל לאסוף אותם מתוך מה שהצטבר בתוך המטרייה המונחת. אם אתם באמת רוצים שפע בחייכם, אמר המנחה האמריקאי החסון, עליכם לקבל החלטה אסטרטגית: להיפתח ולחוש את קשת הרגשות כולה או להיסגר. אם תשאירו את המטרייה סגורה תצליחו להימנע מהכאב אבל גם לא תוכלו להרגיש את הלב שלכם ולא את האהבה שהוא מסוגל לחוש.

ליישר את העוגה

לפני מספר שנים הגיעה אלי בחורה כבת 25 שרגש הכעס לא היה בלקסיקון שלה. בילדותה המוקדמת היא התמודדה עם אובדן של דוד קרוב אליו היא היתה מאוד קשורה. הוריה התקשו להכיל את הכאב של עצמם ובעיקר את הכאב של ילדתם הקטנה. עם השנים, הכאב התחלף בכעס אדיר על כך שבתחושתה לא הרשו לה להתאבל על הדוד האהוב. כאשר היתה מדברת עליו, מזכירה אותו, מציצה בתמונה – הוריה ניסו להסיח את דעתה, ניסו לשעשע אותה ואף לפנק אותה במתנות ולבסוף גם לפצותה באוכל. השנים הקהו את הכאב אולם הכעס הכפול על תחושת הנטישה של הדוד האהוב וכן על ההורים שהעדיפו להימנע מרגשות, השאירו אותה ללא עצמי מגובש תוך שהיא מתבגרת כנערה מבולבלת ואבודה.

כאשר הגיעה אלי היא היתה סגורה ובעיקר מכחישה את אותם רגשות "קשים". לאחר מספר חודשים של טיפול היא שיתפה אותי בסיפור חייה עת היתה ממנסה להתמודד עם הכעס הגדול ע"י יישור עוגות שוקולד. היא נזכרה שהתחושה שהרגישה במהלך היישור הייתה של יישור הכאב. כלומר כאשר ראתה את קו העוגה ישר ויפה הרגישה גם היא ישרה, נטולת קונפליקטים וכאב. כאשר דיברנו על הכעס שליווה אותה לאורך ילדותה היא שאלה אותי: "בשביל מה לכעוס? אני כבר סיימתי לכעוס". כאשר אמרה זאת ניתן היה לראות את אגרופי ידיה מתכווצים ונראה כי היא עומדת להתפוצץ מכעס. במהלך הטיפול ניסינו להבין מה כל כך מפחיד אותה כשהיא מבטאת כעס ובהדרגה נגענו גם בכאב שהיה מונח מתחת לכעס.

מטופלת זו הצליחה לארגן לעצמה פרסונה של בחורה מוצלחת, מאושרת, שמחה ובעיקר אוהבת את החיים. היא סיפרה לי איך כל הסובבים אותה "קונים" את התדמית המזויפת הזאת ושהיא באה אלי בעיקר כי התעייפה לשחק את המשחק של המושלמת. שאלנו את עצמנו מה המשותף בין הצורך ליישר את העוגה לצורך ליישר רגשות קשים ובעיקר את הכעס. בדקנו מה יכול לסייע לה לצמצם את הצורך הכפייתי במלאכת היישור ובהדרגה היא הסכימה להתבונן לתוך העוגה, העוגה של החיים שלה.

כאשר הסכימה להתבונן ב"עוגה" זו היא ראתה בליטות, עמקים, הרים, קווים לא מושלמים. כאשר הטיפול נמשך היא הרשתה לעמקים וההרים הללו להמשיך להתקיים בתוכה ללא הצורך "לחתוך" ו"ליישר" אותם. עם הזמן היא הפסיקה בהדרגה "ליישר" את העוגות.

הפספוס הגדול

כאשר השתתפתי בסדנת אכילה רגשית של ג'נין רות, ממובילות גישת ה Non Diet Approach, אחד הצירים המרכזיים בעבודה בסדנה היה הכעס. מרבית המשתתפות (הייתי המשתתף-גבר היחידי) שיתפו את ג'נין והמנחים המסייעים בספורי ילדות שעדיין עיצבו את אשיותם הבוגרת. כמעט בכל סיפור עמד הכעס המודחק כבסיס לאכילה הרגשית ורק כאשר המשתתפת סיפרה כי הסכימה בהדרגה לגעת בו בתהליכים שעברה, החל שינוי אמיתי להתרחש במערכת היחסים שלה עם האוכל.

כאשר המטופלת שלי הרשתה לכעס להיות חלק מהווייתה, תוך שהיא לא מאשימה את עצמה על היותה כועסת ולא מושלמת, הצורך שלה להפיג את כאבי ילדותה באמצעות אוכל הלך ודעך. היא הסכימה לגעת בכל קשת הרגשות ובהדרגה סיפרה לי כי היא מרגישה שהיא באמת חיה ולא מעבירת את חייה בצפייה "למשהו שיקרה לה".

בהקשר זה, ג'נין טוענת שכאשר אנחנו אוכלים לא מפני שאנחנו רעבים, זה לא אנחנו אלה שאוכלים. מישהו אחר אוכל. כלומר, יש כאן פספוס. אנחנו מפספסים את ההזדמנות להיות עצמנו. זה כמו ללכת למסיבה כשאנחנו עייפים. מישהו אחר נמצא במסיבה, לא אנחנו.

עד לפעם הבאה אני מזמין אתכם לבדוק מתי אתם מפספסים להיות עם האמת שלכם ומתי אתם הולכים למסיבה כאשר אתם אמורים לתת לעצמכם בריאות ומנוחה.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו