רעל בטעם תות או מסטיק

בפעם הבאה שאתם מסתכלים בעצמכם במראת האמבטיה כשפיכם מלא קצף, הביטו שוב על השפופרת של משחת השיניים. רובנו מקשרים פלואוריד לנושא של שיניים בריאות יותר והבטחה למיעוט ביקורים אצל רופא השיניים. אולם הסיפור כיצד הפלואוריד הגיע למשחת השיניים ולמי השתייה, הוא יוצא דופן ואפילו גובל בפנטזיה. העלילה כוללת חלק מן האירועים המרשימים ביותר בחיי האנושות – לדוגמה, הפצצת הירושימה בפצצת האטום. רבות מן הדמויות המרכזיות בסיפור, "גדולות מהחיים", כמו למשל "אבי יחסי הציבור" אדוארד ברניז, אחיינו של זיגמונד פרויד, שעד היום היה מפורסם יותר בתכסיסיו לשכנע נשים לעשן סיגריות. עם זאת התנודות והמהפכים בסיפור הפלואוריד מוכתבים בידי לא פחות מאשר הצרכים חסרי הרחמים של הכוח המצטבר בעידן התעשייתי – אותו כוח גולמי שנמצא בלב הפועם של המאה האמריקנית.

אותו כימיקל מסוכן שמשתמשים בו להעשיר אורניום לנשק הגרעיני, כדי להכין גז עצבים וכדי להפיק פלדה ואלומיניום מעופרות האדמה, הוא זה שאנו נותנים לילדינו דבר ראשון בבוקר, ודבר אחרון לפני השינה, בטעמי מנתה, תות או מסטיק.

משתמשים בפלואוריד כדי לייצר דלק עם אוקטן גבוה; להתיך מתכות חשובות כמו פלדה, אלומיניום ובריליום; לייצר לוחות אם של מחשבים, קוטלי חרקים, סיכה לסקי, גזי קירור, טפלון, שטיחים, בדים עמידים במים, זכוכיות מחורצות, לבנים וקרמיקה וגם תרופות רבות כמו פרוזאק וציפרלקס.

יחסית לכך השימוש של הפלואוריד ברפואת שיניים הוא משני. אולם השימוש שלו ברפואת השיניים מסייע גם לתעשייה. איך זה עובד? קראו לזה יחסי ציבור בסיסיים. פלואוריד הוא כימיקל כל כך פעיל שהוא מהווה זיהום סביבתי מסוכן ורעל פוטנציאלי במקומות עבודה. לכן, למדענים שקידמו את השימוש בפלואוריד ברפואת שיניים, שנתמכו על-ידי התעשייה, הקישור בין הכימיקל לרפואת השיניים וההתעקשות על כך שאין לו השפעות על הבריאות במינונים נמוכים, סייעו לשנות את תדמית הפלואוריד מרעל לתרופת פלא, ולהסיט את תשומת הלב מן הפגיעות שזיהום פלואוריד תעשייתי גורם כל השנים לעובדים, לתושבים ולטבע.

קשה לבלוע?

קשה לבלוע? ייתכן שלא. מתיחת הפנים שנעשתה לפלואוריד לפני למעלה מחמישים שנה, שיטתה באנשים רבים. במקום להעלות באוב דמויות של עובדים נכים או יערות מורעלים, אנו רואים ילדים מחייכים. הצד המכוער של הפלואוריד כמעט נעלם מעין הציבור. ההיסטוריונים לא השכילו לתעד את העובדה שזיהום פלואוריד היה הדאגה הגדולה היחידה שעמדה בפני בוני פצצת האטום, אחרי מלחמת העולם השנייה. לוחמי איכות הסביבה לרוב אינם מודעים לכך שמאז מלחמת העולם השנייה הפלואוריד הוא המזהם המזיק ביותר הנפלט מארובות בתי-החרושת, וכי בנקודת זמן מסוימת, בתקופת המלחמה הקרה, הוא היה מושא לתביעות נזיקין הגדול ביותר נגד התעשייה, יותר מ-20 מזהמים אחרים יחד.  בנוסף, הפלואוריד היה כנראה הגורם הראשי לאסון זיהום האוויר הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית – ליל כל הקדושים המבעית בשנת 1948, בדונורה, פנסילבניה – שהחל את תנועת שוחרי איכות הסביבה בארצות-הברית.

יש פלואוריד גם באריזות פופקורן למיקרוגל

גם היום הסיפור הוא אותו סיפור: האנשים המחייכים רבים יותר, ואנו חשופים לפלואוריד ממקורות רבים יותר מבעבר. אנו צורכים את הכימיקל במים ובמשחת השיניים, וכן ממזונות מעובדים שעשויים עם מים מופלרים וכימיקלים שמכילים פלואוריד. אנו חשופים לכימיקלים עם פלואור ממקורות שלא תמיד מזוהים, כמו קוטלי מזיקים בחקלאות, שטיחים דוחי כתמים, תרופות מכילות פלואוריד, ואריזות כמו אלו של הפופקורן למיקרוגל או עטיפות ההמבורגרים, בנוסף לזיהום התעשייתי מאדים ואבק שאותם נושמים העובדים בבתי-החרושת שלהם.

התכונה הרעה הנוספת של הפלואוריד, שהוא מחריף תגובות שליליות של כימיקלים אחרים, גורמת לו לשמש חברה רעה במיוחד. בהיותו מזהם אוויר נפוץ, החומצה הפלואורית רעילה הרבה יותר מאשר מזהמים ידועים אחרים כמו דו-תחמוצת הגופרית או האוזון, מכיוון שבפעולה "משותפת" היא מגבירה גם את רעילותם. האם הפלואוריד שנוסף למי השתייה מגביר גם את הרעילות של העופרת, הארסניק והמזהמים הנוספים שנמצאים דרך קבע במים? כפי שנראה, תשובות לשאלות אלו לא ניתן לקבל מן השלטונות, אפילו 50 שנה אחרי התחלת ההפלרה של מי השתייה.

באמצע שנות ה-30 קישרו כבר מדענים באירופה את הפלואוריד עם סדרה של מחלות, כולל בעיות נשימה, בעיות במערכת העצבים המרכזית ובמיוחד בעיות במערכת השלד, דמויות שיגרון. אולם, במהלך המלחמה הקרה, במופע היעלמות רפואי מן הגדולים שבמאה ה-20, טישטשו מדענים שתוקצבו על-ידי צבא ארצות-הברית והתאגידים הגדולים את הקשר בין פלואוריד לבריאות לקויה. באירופה תוארה התופעה הרפואית מחשיפת-יתר לפלואוריד של עובדים בבתי-חרושת, כ"גב עקום" או "פלואורוזיס מגביל של השלד". אולם כשחצה את האוקיינוס האטלנטי התנהג הכימיקל אחרת, רמזו החוקרים הממומנים בידי התעשייה, ובארצות-הברית לא גרם לתגובות כאלה. זו הייתה הונאה, כפי שנראה, זיוף מדעי ברמה עולמית; תרגיל של עורכי דין כדי להימנע מאחריות לפגיעות רבות בין העובדים; הזניית בית-המשפט שהתאפשרה והונצחה על-ידי הסתרת ראיות רפואיות ובאמצעות שבועת שקר מדי פעם.

מה טוענים תומכי ההפלרה?

התומכים בהפלרה טוענים כי סיפור דרכו של הפלואוריד למי השתייה ולמשחת השיניים הוא נפרד ואינו קשור לשימוש הפלואוריד בתעשייה.

אל תאשימו את רופאי השיניים. לימדו אותם שהפלואוריד טוב לשיניים. ישנם רופאי שיניים שאינם יודעים כי רוב הפלואוריד המוכנס למי השתייה בארצות-הברית הוא פסולת תעשייתית, "שמגורדת" מארובות מפעלי הדשנים בפלורידה כדי למנוע נזק לבעלי-החיים וליבולים בסביבה הקרובה.

הוספת כימיקל כה רעיל, שפעם השתמשו בו להרוג עכברים, למי השתייה היא רעיון אמריקני ייחודי, והיא גם הופכת להיות יותר ויותר יישום אמריקני ייחודי. רוב מדינות אירופה אינן מוסיפות פלואוריד למי השתייה שלהן. כמה מדינות הפסיקו נוהג זה בשל הספקות בבטיחות ובתועלת.

ייתכן שהפלואוריד מסייע לשיניים אך ההוכחות אינן חותכות. אף שבאמריקה ירד שיעור ריקבון השיניים משמעותית מאז שנות ה-40, שיפור דומה נצפה גם במדינות שבהן לא מוסיפים פלואוריד למי השתייה. שיפור בטיפולי השיניים, תזונה טובה, ושימוש בחומרים אנטיביוטיים עשויים להסביר את השיפור. סקירה רשמית תומכת של ממשלת בריטניה בהפלרה משנת 2000 מצאה, כי רוב המחקרים על יעילות המים המופלרים היו מאיכות "בינונית" וכי ההפלרה אחראית כנראה לירידה של 15% בחורים בשיניים. זה הבדל עצום מן ההפחתה של 65% שהובטחה על-ידי מקדמי ההפלרה הראשונים. עם הגילויים על הסתרת המידע או ההפחתה בערכו, לגבי בעיות בריאות כמו השפעות על מערכת העצבים המרכזית, שיגרון וסרטן העצמות, ייתכן שהיתרונות של מעט שיניים בריאות אינו שווה את הסיכון.

"כמה שיניים יהיה צריך להציל כדי להצדיק את מותו של אדם אחד מסרטן העצמות?" שאל ד"ר קולקוהאון המנוח, רופא השיניים הראשי לשעבר של אוקלנד, ניו-זילנד, ומקדם הפלרה שהפך להיות ממבקריה.

אל תסמכו על רופאי השיניים שלכם

"לא הייתי מודע לרעילות הפלואוריד", אמר ד"ר ליימבק הקנדי. "סמכתי על רופאי השיניים של שירות בריאות הציבור, על הרופאים משירות בריאות הציבור, על שירות בריאות הציבור האמריקני, על השירות למניעת מחלות האמריקני, על ארגון רופאי השיניים האמריקני ועל ארגון רופאי השיניים הקנדי, שפלואוריד בטוח ויעיל, בלי שחקרתי זאת בעצמי".

אפילו התיאוריה על הדרך שבה פועל הפלואוריד השתנתה. ארגון רופאי השיניים הקנדי כבר אינו טוען שפלואוריד שנספג בקיבה מועיל לשיניים. במקום זאת הוא טוען, כי הפלואוריד תוקף מחוץ לשן או "מקומית", שם, בין שאר השפעות, הוא תוקף את האנזימים בחיידקים גורמי החורים. הארגון טוען כי שתיית המים המופלרים עדיין חשובה מפני שהיא רוחצת את השיניים ברוק מועשר בפלואוריד – דרך יעילה מבחינה כלכלית משום שהיא מגיעה למשפחות העניות יותר שאין להן תזונה מאוזנת, שאין להן גישה לרופא שיניים או ההרגל לצחצח שיניים במשחת שיניים המכילה פלואוריד.

אולם המבקרים טוענים כי שתיית המים המופלרים מאפשרת לפלואוריד לחדור לעצמות ולדם, שם הוא עלול להזיק לחלקים אחרים בגוף. אם הפלואוריד יכול להרוג אנזימים בחיידקי השיניים, צריך להתחשב בפוטנציאל שלו להזיק לאנזימים אחרים – הכימיקלים המווסתים את רוב הפעולות הביולוגיות.

אם הסיפור הזה על הדרך שבה כובסה בשקט תדמיתו הציבורית של הפלואוריד נשמע מוכר בצורה מפתיעה, זה מפני שאותם אנשי מקצוע ומוסדות שאמרו לנו שהפלואוריד בטוח, אמרו אותו דבר על העופרת, על האסבסט ועל הדי-די-טי, או שיכנעו אותנו לעשן יותר סיגריות.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו