מה באמת קורה לגופכם כשאתם אוכלים פיצה?
נניח שאתם אוכלים למשל באגט עם גבינה צהובה או פיצה, מזון שמספק לכם פחמימות (עמילן) שמקורן בקמח לבן ושומן שמקורו בגבינה.
הפחמימות מפורקות עד מהרה בקיבה ובמעי הדק.
הן הופכות למולקולות רבות של גלוקוז, שנספגות והופכות לסוכר בדם.
תהליך זה מאותת ללבלב להפריש אינסולין (בדרך כלל רמת האינסולין בצום ולפני ארוחה נמוכה).
אם לא הייתם פעילים לאחרונה ולא ביצעתם פעילות גופנית בזמן שאכלתם (כמה מאתנו עושים זאת?), הרי שרוב הסוכר בדם יאוחסן בגופכם כשומן, במיוחד באזור הבטן והמותניים.
ומה בדבר הגבינה?
השומן שבגבינה נספג במעי הדק בצורת טריגליצרידים (שמורכבים מחומצות שומן ומגליצרול).
בשלב מסוים ייווצר מגע בין טריגליצרידים אלה לבין תאי השומן.
האם אתם סבורים שתאי שומן מאחסנים את השומן באופן אוטומטי?
רקמת השומן היא חלק-גוף מורכב מאוד, והרבה יותר "חכם" ממה שמקובל לחשוב.
רקמת השומן פעילה מאוד מבחינה הורמונאלית.
תאי השומן עצמם מייצרים הורמון ששמו לפטין וכן אנזים, ליפופרוטאין ליפאז (LPL), שיש לו חשיבות בחילוף החומרים של השומנים.
אנזים זה "פותח את הדלת" בתאי השומן, כדי לקלוט שומן למטרת אחסון.
ככל שכמות הליפופרוטאין ליפאז המיוצרת בתאי השומן גדולה יותר, כך כמות השומן שתיקלט בתאים תהיה גדולה יותר והעלייה במשקל תהיה רבה יותר.
מה קובע את הכמות הזמינה של האנזים ליפופרוטאין ליפאז? האינסולין!
לא רק שהעמילן שבבאגט או בבצק הפיצה הופך לסוכר בדם ולאחר מכן לשומן, אלא שהשומן שנוצר זה עתה, בנוסף לשומן שמקורו בגבינה, מאוחסנים עד מהרה כשומן גוף, בשל רמות האינסולין הגבוהות.
דוגמה זו ממחישה מדוע חשוב כל כך למנוע עלייה מופרזת ברמת האינסולין בגוף, ומדוע יש להימנע מלשלב בארוחותיכם בין פחמימות עם ערך גליקמי גבוה לבין שומנים כגון גבינה צהובה.
כאשר אוכלים כל אחד מהם בנפרד, השפעתם אינה כה מזיקה.
למאמרים קודמים בנושא:
מה הסוד שמאפשר לאיטלקיות לאכול פיצה ולהישאר במידה 36?
המידע לקוח מתוך הספר "הדיאטה הים תיכונית" בהוצאת פוקוס