מאמינים בשינוי אמיתי?

אני אוהבת לפתור תשבצי הגיון, למרות שבשנים האחרונות גיליתי שחידות החיים הרבה יותר מרתקות מאלו שבעיתון. בעיקרון, התשבץ מעורר אסוסיאציות משונות והפתרונות יצירתיים אם כי ביזאריים. בתשבץ רגיל, התשובה פשוטה יחסית, נשענת על ידע ולא על חשיבה. וידע, לפחות בימינו, נגיש יותר מאי פעם.

תשבצים מקובלים מבקשים פתרונות מהמעלה הראשונה, קרי ישירים, הגיוניים, כפופים לשכל הישר. נניח שאני לא מספיקה לעשות את כל המטלות (שרק אני הטלתי על עצמי) כי יש רק 24 שעות ביממה. מה עושים? קמים יותר מוקדם. מוסיפים כביכול יותר שעות ערות. ואכן ההספק במשך כמה ימים מצוין ונראה לי שנפתרה הבעיה. אך הגוף לא שמע על התכסיסים של הנפש הנאבקת וכעבור כמה זמן, מסרב פקודה. העייפות נוחתת בשעה יותר מוקדמת, השרירים דואבים והלב סובל. ובמקרים שהעסק נמשך יותר מדי זמן, גם מופיעות מחלות שונות ומשונות שהמכנה המשותף שלהן הוא שחיקה והתשה.

או שאם חסר לי כסף, נראה לי הגיוני להוסיף עוד משרה. כפי שהתברר לי עם הזמן, האנשים שעובדים הכי קשה והכי הרבה, מרוויחים הכי מעט. הגיוני שאם עליתי במשקל כי אכלתי הרבה, הפיתרון הוא לאכול פחות (דיאטה) וכך לרזות. נשמע הגיוני. הפתרונות האלה הם עוד מאותו דבר. אבל בחיים, הפתרונות האלה עובדים רק לעיתים רחוקות ולרוב הפיתרון הופך להיות הבעיה האמיתית. כלומר, שנים אני יכולה לחזור על אותם מעשים למרות שהם לא תורמים לא לי ולא למיליוני אנשים ברחבי העולם. ובכל זאת, הם נשמעים כל כך הגיוניים!

אז מה הפתרון?

פתרונות מהמעלה השנייה מוזרים. אין בהם הגיון, הם אינם כפופים לחוקי השכל הישר, הם לעיתים פרדוקסלים ולכאורה חסרי בסיס. אולם, לעיתים קרובות, הם עשויים להתגלות כפתרון הנכון, בעיקר לבעיות כרוניות שהמעלה הראשונה לא מצליחה להתגבר עליהן. עודף משקל ואכילת יתר לא ניתנים לפיתרון מהמעלה הראשונה. הם בסך הכול סימפטומים ולא הבעיה עצמה. וכל עוד לא נטפל בשורש הבעיה, לא נוכל להחלים מאכילת יתר.

ושורש הבעיה הוא בגישה שלי אל עצמי ואל החיים.

האם אתם מאמינים שאפשר לשנות את גישתנו לחיים? נמצא שאנשים שעונים "כן" על השאלה מגבירים את סיכוייהם להשתנות, לעומת אלה המשיבים "לא". אלה מכם שענו "כן" צריכים להפשיל שרוולים ולהתכונן לשני עקרונות חיוניים בכל שינוי:

1. מתחילים לאהוב את מה ששונאים
2. עושים את מה שחושבים שלא יכולים

נתחיל באהבה

או ליתר דיוק – בחוסר האהבה העצמית. זה אחד השורשים העקשניים של אכילת יתר והשמנת יתר. כל עוד לא תהיה חיבה בליבנו כלפי מי שאנחנו, כל עוד לא נקבל את עצמנו באופן מלא, עם המעלות ועם החסרונות, לא נוכל לסגל אורח חיים שפוי. מי שאוהב את עצמו לעולם לא ייפגע בעצמו, לא יכניס לפיו רעלים מסוכרים ושיקויים שחורים המכונים בערמומיות "טעם החיים" ולא יניח ולו ליום אחד את מושכות חייו. ואהבה עצמית דורשת אומץ. היא מחייבת התנערות מאמונות כוזבות, מבורות בכל הקשור לעצמנו, היא משוחררת ממה שאחרים חושבים עליי. תפקידי הבסיסי הוא לאהוב את עצמי בכל מצב, בכל מקרה.

ומה אני יכולה לעשות שאני חושבת שאני לא יכולה? זה יותר קל. כל פעם שאני מתנגדת למשהו, אומרת שאני לא יכולה – שם אני מתחילה לבדוק אם אכן זה המצב. אישה סיפרה לי שהיא לא יכולה לחיות בלי סוכר לבן. אחת אחרת אמרה שהיא פשוט לא יכולה לא להשתתף באירועים כמו בר מצווה וחתונות שנוחתים עליה חדשות לבקרים. אני עצמי לא הסכמתי שנים רבות לעשות מה שאמרו לי. זה לא התאים לי, לא נראה לי הגיוני, משעמם, מרתיע, מקומם ומה לא. אני רציתי להחלים בתנאים שלי. אבל נזכרתי שצריך לעשות את מה שלא יכולים, לא רוצים ולא אוהבים. ומה עשיתי? לא יאומן, פשוט את מה שאמרו לי. זה היה חידוש אמיתי בחיי. עד אז עשיתי מה שרציתי. כלומר, קיבלתי יעוץ והכוונה לאורך כל הדרך, אך בפועל עשיתי רק מה שחשבתי שמתאים לי, נוח לי, מסתדר עם ההיגיון שלי.

בקבוצות אכלני היתר, נאמר אינספור פעמים שהחלמה מתרחשת כשמסדרים את הכיסאות לקראת הפגישה, מזמינים מנחים, לוקחים אחריות אפילו קטנטונת על תפקוד הקבוצה, מתעניינים בזולת, כותבים תודות, מתלבשים יפה כל יום, בוחרים בשמחה. מה לזה ולאכילת יתר, לא ברור. הפלא מתרחש כשמיישמים את ההמלצות, גם כשהמוח לא מבין את הקשר לבעיה היסודית.

מי כן מצליח?

שנים של צפייה באלפי נשים וגברים המתמודדים עם עודף משקל לימדו אותי לזהות מי יינצל ומי יישאר צודק. זה כל כך פשוט! מי שבאה מוקדם לפגישות, סידרה בשקט את החדר, חילקה את הדפים והקשיבה למשתתפות בלי לדבר בנייד, לקרוא עיתון או בכלל להירדם – החלימה. מי שהגדיל לעשות, למד לסלוח לאנשים שפגעו בו בעבר, למד לבקש סליחה על טעויות שעשה, למד לקבל ביקורת בלי לעשות מזה עניין או נתן מבלי שהדבר נודע למישהו – החלים. מי שכתבה ביומן את כל מה שבא לפיה, שתתה מספיק מים, ישנה לפחות שש שעות ביממה, דאגה ליציאה יומית והפעילה את הגוף שלה – החלימה. אלה שידעו מה הם רוצים, הכירו בערכים החשובים בחייהם ולא עסקו בטפל, אלה  שלמדו לאהוב את עצמם והעריכו את כל מה שקיבלו מהיקום ומאנשים – החלימו.

המעלה השנייה לא עוסקת ב"למה". זו שאלה זוללת זמן ובד"כ לא ממש מקדמת. ה"מה" הוא השאלה המועדפת. מה לעשות חשוב יותר מה"למה זה מגיע לי". הזמן היחידי שיש ברשותנו להחלמה הוא היום הזה. למה? ככה זה.

אני יודע/ת שאני אוכלת כשאני במשבר
אני יודע/ת שאני צריכה למלא את חיי בתוכן
אני יודע/ת שהוריי היו ביקורתיים
אני יודע/ת שאני מבזבזת זמן יקר סביב העיסוק בגופי
אני יודע/ת שאני הורס/ת לעצמי את החיים
אני יודע/ת שאף אחד ממילא לא שם לב אם עליתי או ירדתי קילו
אני יודע/ת שזה לא בריא להיות בעודף משקל
אני יודע/ת שרק אני יכול/ה לעזור לעצמי

לפני שנים קראתי את הרשימה הבאה ודמעות זלגו מעיניי – מוחי החכם ידע כל כך הרבה ובכל זאת זה לא הועיל לי במאומה להשתחרר מהאכילה המופרזת שלי. אני ידעתי וזה לא עזר לי להחלים.

רק כשהתחלתי להתייחס לרגשות העמוקים המנהלים את חיי, התחלתי לאכול מהסיבות הנכונות: להזין את גופי ונשמתי במזון אמיתי, מזין ומלא חיים.

ולא קל לאכול בצורה שפויה בחברה חולה. האכילה בתרבות השבעה שלנו הפכה לבילוי, פיצוי, חיטוי וניקוי פצעים, ביטוי לאהבה, שיקוי להעלמת רגשות ובעיקר – לא נתנה סיכוי לאידוי.

אתם ואני יודעים הרבה מאוד בתחום האכילה וההשמנה. ברור לנו שעדיף לאכול ברוקולי ולא בורקס, עמבה ולא במבה, עגבנייה ולא לחמנייה. האוכל הוא לא הבעיה וגם לא הקלוריות, התפריטים, הרמת משקולות או חוגי ספינינג. השורשים של האכילה המיותרת נעוץ ברגשות העמוקים שלנו ובאמונות שלנו על עצמנו ועל העולם. זהו הנסתר המפעיל את הגלוי. ואת זה ניתן לשנות.

כל מי שמעוניין לשנות את גישתו בתחום האכילה וההשמנה יכול לעשות זאת אם יתייחס לדבר היחידי שעליו ללמוד: חיבה. ללמוד לחבב את עצמו חיבה שלמה, חומלת, נדיבה ובלתי מותנית – כזו שלא מחפשת משהו מתוק להקל על הלב המר. חיבה כזו מעוררת את הרגש כלפי הקיום, אותו רגש שממלא אותנו שמחה מעצם זה שזכינו במתנת החיים. אהבה עצמית לא רק תבחר עבורנו רק את הטוב ביותר ותאפשר לגופנו לחזור לאיזון אלא גם תקל עלינו להתחבר לזולת ולקבל אותו כפי שהוא. ומכאן הדרך קצרה לאהוב את החיים כפי שהם!

שחרור מאכילה רגשית הוא ללמוד לחבב את עצמנו – וזו הדרך להשיב לעצמנו את גופנו הנפלא בחזרה.

ד"ר דינה איזן, מחברת הספר "מסע אל ממלכות פנימיות", בעלת חברת "סינפסות – קידום בריאות אופטימית", מדריכה ליצנים רפואיים, מנחה קבוצות לחשיבה אופטימית.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו