לבגוד בגוף או לבגוד בנפש?

זה לא האוכל, זה הרגשות, צילום: Pixabay

לפני כשנתיים עמדתי לפני יציאה לפגישה וחיפשתי את משקפיי. לאחר כמספר דקות התחלתי להילחץ מאחר ומיהרתי מאוד וכן בגלל שהיו אלה משקפים יקרות שזה עתה רכשתי. לאחר מספר דקות נוספות של חיפוש התחלתי להתייאש והרגשתי כעס ואכזבה מעצמי על כך שלא הצלחתי לשמור על הרכוש שלי. דקה מאוחר יותר, מבלי שתכננתי זאת ובצורה אוטומטית, מצאתי את עצמי על המשקל.

ברגע שירדתי מהמשקל לפתע "ידעתי/נזכרתי" היכן משקפיי. הן חיכו לי בתוך נרתיק המשקפיים (מקום בו מעולם לא הנחתי אותם עד לאותו יום). בדרך לפגישה הרהרתי בכל מה שארע לי באותו ערב. זיהיתי את רגש הפחד מאובדן המשקפיים. פחד זה כלל בתוכו רצון להימנעות מביקורת מהסובבים לי כאשר אספר להם על אובדן משקפיי החדשות. הבנתי גם מדוע הרגשתי פחד זה – חיברתי אותו לתחושה המוכרת בילדות או אז הרגשתי מצד הסובבים לי ביקורת על כשלונותיי הרבים בתחומים שונים.

ניסיתי להבין איך הגעתי למשקל בלי שכלל ידעתי שאני צועד לעבר המשקל עצמו. הבנתי, אחרי כמה דקות של חיפוש משקפיי, שעלתה בי חרדה עקב חוסר היכולת להישאר עם הפחד. החרדה התגברה בהדרגה אולם שלא כמו בעבר – לא ניגשתי למקרר מאחר וכנראה ידעתי שאוכל לא יצליח להרגיע אותי כעת. אולם האוטומט שלי זכר שאולי אלמנט אחר הקשור למערכת היחסים שלי עם האוכל (המשקל עצמו) יצליח להפיג בתוכי את החרדה. הייתי יכול לצאת ולרוץ, הייתי יכול לבשל או לאפות משהו אולם ככל הנראה מאחר והזמן שהיה ברשותי היה קצר, רגליי נשאו אותי לעבר המשקל.

אכילה זה אקט של שליטה

המשותף בין משקל לאוכל כאלמנט מרגיע קשור לשליטה. כאשר אנחנו במצוקה האוכל יודע להפיג את הרגשות הקשורים למצוקה זאת ובייחוד תחושות של חוסר ודאות וחוסר שליטה. עצם פעולת האכילה יש בה המון שליטה כי היא אקטיבית (אני פועל, מחליט, מארגן, מיישם). גם העלייה שלי על המשקל סייעה לי להחזיר שליטה. עצם העלייה על המשקל, עצם התשובה הברורה שהמשקל נתן לי, הצליחה ליצור חלקיק בודד של ודאות באותה סיטואציה שכללה בעיקר חוסר ודאות. אותה תחושה של ודאות סייעה לי להירגע ודקה אח"כ הצליחו כמה חלקים במוחי להתארגן ולסייע לי למצוא את משקפיי.

דוגמה זו יכולה לשפוך אור על הקשר בין אכילה רגשית לשליטה. בכל יום אנו ניצבים (במודע או בחוסר מודעות) בפני רגעים בהם אנו חשים חרדה, מתח, התכווצות, בלבול, אי ודאות, פחד ולעתים סבל. האוטומט שלנו מבקש להימנע מתחושות אלו וברוב המקרים אנו מפספסים הזדמנות יקרה להיות עם חלקים עמוקים שלנו. אותו אוטומט זוכר את הפעם הראשונה בה ניסינו להימנע מרגש מורכב ומאז כאשר ביצענו זאת שוב ושוב השכל החכם שלנו יודע להרחיק אותנו מהגוף-נפש שלנו וזאת מבלי שכלל שמנו לב לכך.

ואולם האכילה הרגשית איננה פועלת כמנגנון הגנה נפשי רגיל (כמו למשל רציונליזציה בה השכל שלנו מתנתק מהגוף-נפש ומוצא צידוקים להתנהגותנו). לעתים עומדות בפני האדם שתי אופציות: לבגוד בנפשו או לבגוד בגופו. חלקנו, מסיבות שונות, לא נרצה או לא נוכל לבגוד בנפשנו ולכן "נארגן" עבור עצמנו מחלה פסיכוסומטית שיכולה להיות השמנה או רזון במקרה של דיון בנושא אכילה רגשית. המטרה של ההשמנה עפ"י התבוננות גוף-נפש תהיה לחלץ את הנפש מהשכל (בגידה בנפש) ולהחזיר אותה (את הנפש) לחיבור המיוחד והאותנטי עם הגוף. כלומר עצם האכילה הרגשית הנה התנגדות העצמי למעבר הנפש אל השכל.

ועדיין, למרות שהאכילה הרגשית מהווה הימלטות מבגידה בנפש היא בהחלט מהווה בגידה בגוף. הרגע בו אנו יכולים להרגיש את עצם הבגידה הזו הנו הרגע בו אנו קולטים שאנו אוכלים למרות שאנו לא רעבים. גם כאשר אנו קולטים זאת לא תמיד נוכל להימנע מאכילה רגשית זו ורק תהליך מתמשך של חיזוק גוף-נפש, כלומר התקרבות אל הגוף תוך היכולת להבין את חלקיו, תחושותיו והרגשות הקשורים אליו – יצליח בהדרגה לצמצם את היכולת שלנו לבגוד בגוף היקר שלנו.

בראייתי, מספיק שפעם ביום אוכל להתבונן באוטומט שלי ואבחין האם התעלמתי מצרכים נפשיים, גופניים או משניהם גם יחד. עצם ההתבוננות משפרת את החיבור גוף-נפש ומאפשרת חוויה בה נוכל לחיות חיים קרובים יותר לגוף, אז העיבוד של תחושות גופניות ונפשיות מתבצע בצורה מתואמת ומשולבת ולא בנפרד.

לקריאה נוספת בתחום אני ממליץ על כתביו של ד. ויניקוט הפסיכואנלטיקאי הבריטי המפורסם  ובייחוד על המאמר : "התפקיד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה".

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו