ברכת המזון או בריחת המזון?

בתרבויות רבות, כולל ביהדות, מקובל לומר ברכה לפני כל ארוחה ולפעמים גם אחריה. מטרת הברכה היא להודות לאלוהות על המזון שיש לנו, ולפעמים באותה הזדמנות גם על דברים אחרים – דברים שאלולא הברכות, אנחנו נוטים לקחת אותם כמובן מאליו בתוך שגרת היומיום.

אחד הדברים המעניינים ביהדות, הוא שכמעט לכל סוג של מזון יש ברכה אחרת. זה נותן הזדמנות – אם רק יודעים לנצל אותה – להתחבר יותר למה שאנחנו אוכלים, להעריך את המזון יותר, ואולי גם לחשוב האם באמת זה המזון שהכי כדאי לי לאכול כרגע.

אומרים שמזון שבורך מקבל גם מידה של רוחניות המשפיעה לטובה על מי שאוכל אותו. אבל אני רואה בברכה או בכל צורה אחרת של התכווננות לפני האוכל בעיקר הזדמנות לקחת פסק זמן. לתחום את זמן האכילה ולהפריד אותה מדברים אחרים שאנחנו עושים.

המחקרים הטוענים שיין אדום זה בריא בגלל הצרפתים שמרבים לשתות יין אדום ויש להם פחות מחלות לב, מתעלמים מנקודה חשובה אחרת: אם אכן הצרפתים יותר בריאים, זה לאו דוקא בגלל היין, אולי אפילו למרות היין (שלא לדבר על כמויות החמאה שהם אוכלים), אלא בגלל שהם מקפידים לאכול רק מזון טרי ביותר, כזה שהוכן היום, מחומרי גלם שנקנו היום, ואוכלים תמיד בישיבה. לפחות אלה שלא התקלקלו.

קורה לא אחת שאני עוברת על תפריט של מטופל והוא נראה על פניו בסדר גמור, ומסתבר שהדבר היחיד שבעייתי הוא צורת האכילה. לעתים קרובות זה עושה את כל ההבדל.

תובנות חדשות לגבי תבונה עתיקה

אמרו חז"ל: אין משיחין בשעת הסעודה, פן יקדם קנה לוושט. לעניות דעתי הסכנה של הקדמת קנה לוושט היא רק סיבה אחת לא לדבר בזמן שאוכלים. המוסכמות המערביות גורסות לא לדבר בפה מלא כי זה לא מנומס. גם כי הדיבור פחות ברור, גם כי (במחילה) זה לא נאה לראות את המזון הלעוס-למחצה בפיו של האדם שמדבר איתך.

אבל יש עוד נקודה, והיא המקשרת את האכילה השקטה עם הברכה ועם דרך האכילה הצרפתית: הכבוד שרוחשים לאוכל.

למזון עצמו, למי שגידל אותו (אמא אדמה, אבא שמיים והחקלאי שביניהם, ואפילו התולעים שעזרו להעשיר את האדמה), למי שקנה אותו, למי שהכין אותו, וכבוד כמובן לנו עצמנו כשאנחנו אוכלים את המזון והופכים אותו לחלק מגופנו. הסיכוי שיהיה לנו כבוד כזה אם מדובר במזון שחומרי הגלם נרכשו טריים, והוא הוכן על-המקום, הרבה יותר גדול מאשר אם מדובר במזון מתועש. אבל גם שם לא יזיק להביע מעט הכרת תודה לפועלים המנוצלים במפעלי המזון ולהיזכר שפעם גם ה"מזון" הזה הגיע מהאדמה… (ולכל אלה הטוענים ובצדק שמזון מתועש זה פלסטיק: גם נפט מגיע מהאדמה. אם נחשוב על האמירה הצינית הזו, אולי נאכל פחות מזון מתועש). ככל שתתייחסו יותר יפה לאוכל כך תקבלו ממנו חזרה מנה אחת אפיים. וכשאתם מבשלים, עשו זאת באהבה. האנרגיה הזו נכנסת גם לתוצאה הסופית. אם אני בטעות נכנסת למריבה בזמן הבישול, יגידו לי שאני מכניסה את המרירות לתוך האוכל.

אני מודה ומתוודה: גם אני לפעמים "חוטפת", אני לא תמיד מברכת, לפעמים אני עושה את הטעות הנפוצה של להגיע לארוחה כשאני כבר רעבה מאוד (כי לא הקשבתי לגוף קודם כשהוא התחיל להיות קצת רעב) ואז אני מתחילה לאכול קצת מהר מדי. כן, גם אני אנושית… אבל בדרך-כלל כשזה קורה, אחרי ביס או שניים אני קולטת את הטעות, עוצרת, לוקחת כמה נשימות, וממשיכה בנחת.

אני ממליצה לכל אחד לעשות תרגיל כזה:

כשאתם מתיישבים לאכול, בהנחה שאתם מתיישבים אבל גם אם בטעות אתם אוכלים בעמידה (למשל באירוע או כשאתם טועמים תוך כדי בישול), קחו רגע. תסתכלו על המזון שמונח לפניכם, תקלטו את הצבעים והצורות השונות שבו, תריחו אותו.

ואז תגידו (בלב, בקול רם או בלחש) תודה למי שאיפשר את הארוחה הזו. אם מברכים את הברכות היהודיות המסורתיות, כדאי לחשוב על המשמעות של הברכה: המוציא לחם מן הארץ, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה וכו'. כאשר חוזר פרי או ירק שלא היה בעונה תקופה מסויימת, מקובל להוסיף לברכה הרגילה גם את ברכת "שהחיינו", המביעה תודה על כך שאנחנו עדיין חיים כדי לטעום שוב מאותו המזון.

בעידן שבו כמעט כל מזון קיים כמעט כל השנה, כדאי לתת גם על כך את הדעת. מעניין שאין ביהדות ברכה מיוחדת לפני אכילת מזון מהחי, אלא מברכים "שהכל נהיה בדברו", שזו ברכה כללית לכל דבר שאין לו ברכה ספציפית או שאנחנו לא בטוחים מהי. עוד לא הבנתי למה, אבל הצמחונית שבי מאמינה שזה בגלל שבמקור לא נועדנו לאכול מזון מהחי.

תודה שלקחנו את חייכם

בספר "מסר האנשים האמיתיים" מסופר על אותו שבט אבוריג'ני, שהיה צמחוני במקור אבל לאחר שגורש על-ידי הלבנים למדבריות של האאוטבק נאלץ לאכול כל מזון שמצא. לפני שאכלו חיה שצדו, טרחו לומר לה תודה על שויתרה על חייה כדי שהם יוכלו להמשיך להתקיים. לא יזיק גם לנו להיות אסירי-תודה לבקר, לצאן, לעופות ולדגים לפני שאנחנו אוכלים את בשרם, את ביציהן או את החלב של צאצאיהם, וגם לבקש מהם סליחה. אולי בכך נפחית את השימוש בהם…

בכל אופן, זו לא חייבת להיות ברכה דתית (וגם אם כן היא יכולה להילקח מאיזו דת שרוצים), זו בהחלט יכולה להיות גם ברכה שהמצאתם בזה הרגע או פשוט רגע של שקט מדיטטיבי והתחברות ללא מילים.

אחרי שברכתם, קחו ביס קטן. הרגישו בפה את הטעם והמרקם. שימו לב כמה מרקמים וטעמים שונים אתם מרגישים. לעסו היטב עד שהמזון יהיה נוזלי, ורק אז בלעו אותו. קחו עוד נשימה ורק אז קחו את הביס הבא. איכלו לאט. הרמב"ם ממליץ לאכול רק עד שמרגישים שהקיבה 3/4 מלאה. לוקח זמן עד שתחושת השובע מגיעה מהקיבה למוח ומתורגמת ל"אוקיי, אכלתי מספיק". ככל שאוכלים יותר לאט, האיתות הזה יותר מדוייק.

רוב הסיכויים שאם תאכלו בצורה כזו, תגלו שאפשר לשבוע מכמות קטנה בהרבה ממה שאתם רגילים. המזון ייספג הרבה יותר ביסודיות, ולכן יועיל הרבה יותר לגוף והוא ידרוש כמויות הרבה יותר קטנות. כך שזה אפילו חוסך כסף גם אם מדובר בחומרי גלם אורגניים ואיכותיים. שלא לדבר על תחושת הכבדות-שלאחר-הארוחה שתעלם. יתרון נוסף של האכילה האיטית הוא שמרגישים יותר את הטעם המקורי של המזון, ויש פחות צורך להוסיף מלח. יש גם פחות צורך לשתות במהלך הארוחה ולקנח במתוק אחריה, הרגלים מגונים בפני עצמם.

אז ברכו על המזון לפני שהוא יברח. ושיהיה בתאבון…

לאתר של שני ריף-פרופסורסקי

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו