איך להתגונן מהקורונה - תזונה וצעדים פרקטיים
"אתה יודע שאתה חייב להתחיל דיאטה, כשאובחן אצלך חיידק טורף והרופא נותן לך עוד שלושים יום לחיות" כך נאמר בספר "חיים בריאים וארוכים" (הוצאת פוקוס)
אז האם שינוי תזונתי, דיאטה מסוימת, יכולה לשמור עלינו מקורונה? הספר מתייחס לנושא התזונה לחיזוק המערכת החיסונית.
מספר הבדיחות על דיאטה הוא כנראה כמספר סוגי הדיאטות. אולם אכילה איננה נושא כל כך מצחיק – גם לא מציאת הדרך הטובה ביותר לבחירה נכונה של מזון.
רוב האנשים מבינים שאכילת מזון מספקת להם אנרגיה, ויטמינים ומינרלים. אך רק מעטים יודעים שמזון מהווה איתות חשוב ביותר למערכת החיסונית – ולכן גם לתהליך ההזדקנות.
תגובת המערכת החיסונית לאכילה באה לידי ביטוי במישורים רבים ושונים – ולא רק במאכלים המסוימים שאוכלים במקרה באותו רגע, אלא גם בהרגלי האכילה, דרך האכילה, מקום האכילה, ואפילו בחברת מי סועדים.
כל אחד מגורמים אלה משפיע בדרכו שלו על המערכת החיסונית. השפעתה של שתיית כוס יין בארוחת ערב עם חברים, למשל, שונה בתכלית מריקון בקבוק בשעת עבודה ביחידות מול המחשב. ובדומה לכך, ארוחת בוקר מזינה ורגועה בחברת בן או בת-הזוג שולחת מסר אחר למערכת החיסונית מזה שהיא מקבלת בארוחה שוות ערך מבחינה תזונתית, אך טעונת חרדות, בחברת הבוס.
אף על פי שאכילה היא נושא רחב, יש לדון, בהקשר למערכת החיסונית, ב-6 תחומים ראשיים: רעב, הרגלי אכילה, אכילה רגשית, כמות המזון, סביבת האכילה והעיכול.
רעב
כיום מהווה הרעב דחף לאכילה רק בקרב מעטים מתוכנו. את מקום הרעב תופסים איתותים אחרים כמו אירוע חברתי, הזמנת מקום במסעדה, או רגשות כגון שעמום, דיכאון, חרדה או לחץ. רבים ממטופלי אינם חווים כלל תחושת רעב. הם אפילו מודים בכך ללא כל בושה: "אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי רעב".
אולם עלינו לחוש רעבים במקצת כל 3 שעות בערך – לא תחושת רעב קשה, אלא תזכורת לכך שהגוף מוכן עכשיו לתדלוק מחדש. תחושה קלה של צורך לאכול משהו כל כמה שעות, מעידה על מאזן נכון של הורמוני הרעב בגוף. מי שאינו חש רעָב, אוכל ברוב המקרים יותר מדי.
כמה הורמונים מייצרים את תחושת התיאבון; המחקר המדעי החל זה עתה לחקור אותם. בעתיד תשמעו לבטח הרבה יותר על לפטין (leptin), גרלין (ghrelin), אדיפונקטין (adiponectin), אובסטטין (obestatin) והורמונים נוספים שטרם נתגלו.
המחקר טוען שלהורמונים השפעה עצומה על המערכת החיסונית, ושתחושת הרעב היא אחת הדרכים שבה נותן לנו הגוף לחוש את מידת תפקודה של המערכת החיסונית.
ללפטין, למשל, חלק מכריע בשמירת משקל. הוא "עוצר" את התיאבון ומודיע למוח שאכלנו מספיק. לפטין גם מגביר את חילוף החומרים וגורם לשריפה גדולה יותר של קלוריות. לכן עשויים היינו לחשוב שנוכחות גבוהה של לפטין היא דבר טוב – נדמה שכל דבר המפחית תיאבון ומגביר חילוף חומרים יעודד גם הרזיה.
אולם במציאות, רמת הלפטין נמוכה אצל אנשים רזים וגבוהה אצל בעלי משקל-יתר. עובדה זו נשמעת הגיונית כשמבינים שלפטין מיוצר על-ידי תאי שומן, ושמטרתו לווסת את התיאבון והמשקל. לכן, אם מוסיפים משקל (שומן), מיוצרת כמות גדולה יותר של לפטין, יורד התיאבון וגובר חילוף החומרים. תהליך זה מעודד את הגוף להשיל מעליו קילוגרמים ולחזור למשקלו המקורי.
לעומת זאת, כשמרזים יורדת רמת הלפטין, אך אז גובר התיאבון ומואט חילוף החומרים. תהליך זה גורם לגוף להחזיר את המשקל שאיבד ולשוב מחדש לנקודת ההתחלה. בטוחני שרבים מכם מכירים דפוס זה; זהו תהליך מגן מובנה שנועד לשימור המשקל בנקודה קבועה.
המחקר מצביע על השפעתו העצומה של לפטין על המערכת החיסונית – דהיינו הפעלת המערכת. וכך יוצא שהמערכת החיסונית של אנשים רזים, בעלי רמה נמוכה יותר של לפטין, מופעלת פחות, בעוד שלבעלי משקל-היתר, שרמת הלפטין שלהם גבוהה יותר, הפעלה חיסונית גבוהה יותר – והם יסבלו קרוב לוודאי מבעיות רבות יותר שמקורן במערכת החיסונית, כגון דלקת מפרקים, סוכרת, מחלת לב, יתר לחץ דם וסרטן.
עתה מבינים אנו שהפעלה חיסונית הנגרמת על-ידי לפטין והורמוני רעב אחרים, היא אחד הגורמים העיקריים לכך שהשמנת-יתר קשורה במחלות כה רבות.
הרגלי אכילה
הרגלי אכילה מהווים גם הם גורם בריאותי חשוב. הרגלי אכילה משתנים בהתאם לרקע המשפחתי, התרבותי, האתני והמקצועי שלנו. עובדים במשמרות לילה, לדוגמה, אוכלים אחרת מאנשים העובדים בין 9:00 ל-17:00. לבאים ממשפחות גדולות הרגלי אכילה שונים מאלה הבאים ממשפחות קטנות יותר, וכך הלאה.
המחקר הרפואי מכיר מקרים רבים של השמנת-יתר, שבהם רוב בני משפחת המטופל, אם לא כולם, סובלים גם הם ממשקל עודף. מחקרים רפואיים אחרונים טוענים שרק לעיתים נדירות יש לתלות את הקולר לתופעה זו בגן תורשתי. מסתבר שהתכונה המשותפת קשורה כנראה להרגלי האכילה; אם ההורים היו רגילים לאכול ארוחות גדולות או לחטוף ג'אנק פוד, קרוב לוודאי שגם הילדים יעשו כן.
רבים מהרגלי האכילה משקפים עניינים רגשיים. אנשים החשים חרדה בהיותם לבדם בבית בשעות הערב, יגלו נטייה לאמץ הרגל אכילה המכוון להרגעת חרדה זו. שימוש ב"מזונות נוחוּת" כמו חומיות (brownies), עוגיות או פיצות לשם הרגעת הנפש, עשוי להוביל לאימוץ הרגל של כרסום מתמיד של אוכל, המתחיל עוד לפני יום לחוץ ומסתיים בחצות הלילה. הרגל כזה מעורר כמובן הפעלה חיסונית.
יהיו אשר יהיו הרגלי האכילה שלנו, החשוב ביותר הוא שנכיר אותם ונבין את ההשלכות שלהם על בריאותנו.
רובנו יכולים לזהות הרגלים אלה, משום שדבקנו בהם כל חיינו. אם למשל איננו מהמשכימים קום, נעדיף קרוב לוודאי לדלג על ארוחת הבוקר, נאכל ארוחת צהריים מאוחרת, ונשב לסעודת ערב כששאר בני הבית הולכים לישון. משמעות הרגל זה היא שאנו מקבלים כ-80% מצריכת הקלוריות היומית לאחר השעה 16:00 אחר הצהריים.
כפי שכבר למדנו, צריכת רוב כמות הקלוריות היומית בסעודה אחת גורמת לגירוי-יתר של המערכת החיסונית ולהתפרצות קטנה של זקנה. שינוי הרגלי האכילה, על-ידי פיזור צריכת הקלוריות לאורך כל היום, הוא אחת הדרכים למנוע התפרצויות כאלה.
כמובן, אין זה תמיד כה קל לשנות הרגלים אלה. אחת השאלות שאני שומע ללא הרף היא: "דוקטור, כשאני קם בבוקר אני לא רעב, האם בכל זאת לאכול ארוחת בוקר?"
השאלה האמיתית איננה מה עלינו לעשות או לא לעשות בשעת הקימה בבוקר. העניין הוא שמי שאינו רעב בבוקר, אכל כנראה את ארוחת הבוקר בזמן ארוחת הערב בלילה הקודם – במילים אחרות, הוא המשיך לאכול לאחר 21:00 או 22:00 בערב "סעודת שחיתות" נכבדה, עמוסה בפחמימות מהירות ועתירת קלוריות. אין פלא שאין לו תיאבון כשהוא קם בבוקר.
הדרך לעקור הרגל זה היא לבקש מאותו אדם לאכול ארוחת בוקר כשהוא קם. מה שיגלה, כשאכן יאכל ארוחת בוקר, הוא, שבבוא הצהריים הוא שוב חש רעב, ואז יאכל ארוחת צהריים. בהגיע זמן ארוחת הערב, לא יחוש חברנו היקר את תחושת התיאבון הרגילה שלו, משום שאכל נכון במשך היום; גם רעב החצות שלו לבטח יפחת וילך.
כמו טמפרטורת הגוף וכמו קצב חילוף החומרים, גם לתיאבון יש תרמוסטט משלו המורה לנו מתי לאכול. תרמוסטט התיאבון מכוון לכיבוי ברגע שנצרכה כמות קלוריות יומית המספיקה לשמירת משקל הגוף הנוכחי. לכן, אם רוב כמות הקלוריות נצרכה עד 15:00 אחר הצהריים, יקטן התיאבון בשעת ארוחת הערב ואחריה.
כמו כן, השלמת הארוחות העיקריות בכמה ארוחות ביניים קטנות ודלות קלוריות במשך היום, מפחיתה את התיאבון בערב ואת כמות האוכל הכללית ליום – ומביאה לכך שנקום רעבים בבוקר שלמחרת. דרך זו תסייע לנו לאמץ הרגלי אכילה בריאים.
התמודדות עם חיידקים
הספר פריקים של חיידקים מתייחס ברצינות למשימת ההתחמקות מהחיידקים.
לא משנה באיזה שלב של חייכם אתם נמצאים: טרם בואם
של ילדיכם לעולם (והמחלות שלהם), טרם אובחנו המחלות הכרוניות מהן תסבלו בבוא היום או טרם החלה הקריירה הדורשת המון טיסות טרנס אטלנטיות, כאלו שהורסות את מנגנון השינה הטבעי וחושפות אתכם לחיידקים רבים בחלל הסגור של המטוס. אם מערכת החיסון שלכם מעורערת בעקבות ההצטננויות והשפעות למיניהן, רוב הסיכויים שתהיו קורבן של מצבור החוליים של העולם הנוכחי. צאו ולמדו – אם אינכם מטפחים מערכת חיסון יעילה מאוד, חשוב לפחות שתהיו מאוד ערניים ומאוד זהירים, כי החיידקים והנגיפים אורבים לכם בכל פינה אפשרית.
אם חפצי חיים אתם ושואפים אתם לשרוד, אמצו את שש הטכניקות המתוארות בהמשך, טכניקות שנועדו לצמצם את המגע עם החיידקים ומפיציהם.
תוכנית פעולה א':
ברחו ממפיצי חיידקים כמו ממגיפה
כאשר אדם משתעל או מתעטש, הוא פולט טיפות של הפרשה הנושאות מטען חיידקי או נגיפי למרחק של מטר (אל תשכחו כי גם חיידקי השחפת למיניהם מתכרבלים להם בתוך הטיפות הנעות בחלל האוויר בדרכן מ… אל…! אולי גם אליכם).
התחמקות ממפיצי חיידקים אינה כרוכה בקושי מיוחד. אתם ממילא מפעילים יכולות סריקה של בני אדם במצבים יומיומיים, כאשר אתם מחפשים מישהו מוכר במסיבה רועשת או כאשר אתם חוצים מגרש חניה בשעת לילה מאוחרת ותרים אחר איזה פסיכי עם יכולות חיסול, שוד או אונס, חס וחלילה. כל מה שאתם צריכים זה לצרף למכשיר הסריקה הבסיסי, שכל כולו מוטבע בחומר האפור של המוח וכולל את העיניים, האוזניים והדמיון הפורה (מכשיר הסריקה הראשוני הוכנס למוחו של האדם הראשון. האישה שנוצרה מאוחר יותר זכתה בסורק מדגם משופר יותר, עובדה הידועה גם ליחידה להגנת אישים
של השב"כ). יחידת הראדאר הקטנה המתבייתת על יצורי אנוש שנראים חולים, מתריעה כשיש דברים בגו, ואז אתם מפעילים טכניקות התחמקות (עיין במדריך למפיצי חיידקים בסעיף הבא).
אם אינכם יכולים לחמוק לחלוטין מאותם המפיצים, לפחות תפסו מרחק של מטר ואל תיגעו בהם או במבנים לידם הם עברו או בהם כבר נגעו! המיומנויות הדרושות למשימה: מודעות ויצירתיות.
קווים לדמותו של מפיץ חיידקים ונגיפים מצוי:
- עיניים דומעות, כבויות או נפוחות ואדומות
- אף אדום או דולף
- עיטוש כבוש או שיעול
- מנח של שמיטה (תנוחה סמרטוטית) הנובע מחסר אנרגיה שהושקעה במאבק בפולש הקטלני
- חיוורון שאינו מבשר בריאות וחוסן
המדריך למפיצי חיידקים
הזן הגברי: מפיץ חיידקים מהזן הגברי סובל מפיצול התנהלותי מעניין: כשהוא נמצא במצבים מסכני חיים, דוגמת כאב חד המפלח את חזהו (ורומז על אוטם לבבי ודאי) או כשהחיידק הטורף כבר סיים לזלול את שרירי זרועו, הוא יתעקש ויסביר לכל באי סביבתו כי הגורם מחולל האירוע הוא הנקניקייה שהוא אכל בצהריים, או שזו בוודאות תגובה אלרגית לקיסוס רעיל, שנגע בו בזמן גיזום הדשא.
אבל כשהוא "מושך" באף או חש דגדוג ראשוני של הצטננות קלה, מפלס ההיסטריה שלו נוסק באחת, והוא יודע שמצבו הפעם הוא באמת קריטי עד סופני וחייבים להעבירו בדחיפות במסוק של יחידת החילוץ לבית-החולים המשוכלל ביותר, כי הפעם באמת מדובר במצב של פיקוח נפש.
כשהזן הזכרי חוטף הצטננות או שפעת – אתן כבר תדעו: הוא עושה הכול ובצורה רועשת, כדי למשוך תשומת לב. הוא מפגין חוסר אונים אינפנטילי ומשאיר אחריו שובל של מגבונים לחים, שצורתם כדורית, והעובדה שהם זרוקים בכל מקום מצביעה על כך שהוא שרוי במתח ומצוקה.
הזן הנשי: מפיצת החיידקים בגרסה הנשית קלה יותר לזיהוי מהזן הגברי, כי נשים קשובות יותר לגופן ואוהבות לטפל בתסמינים כבר בשלב המוקדם, אפילו באמצעות מסע קניות טיפולי. המפיצה הנשית תרכוש תמיסת אכיניציאה, תה ירוק, עשבי מרפא סיניים ואולי אף עותק של ספרו של ד"ר אנדרו וייל. אם המחלה קלה יותר – מסלול ההבראה יכלול גם זוג נעליים. מצד שני, הזן הנשי עשוי להיות מאובזר בקונסילר, קרם-בסיס ושפתון לוהט, וכל אלו עלולים לבלבל את האויב,
את פריקי החיידקים עתירי הבריאות ולשוות לה למפיצה, בעיניהם, מראה בריא מאוד כשהיא בעצם מדביקה בטירוף.
זנים צעירים: מרבית הזנים האנושיים מתחת לגיל חמש הם או חולים או עומדים לחלות, ולכן התייחסו אליהם כמפיצי מחלות על בסיס קבוע.
עיטושים מיוחדים: שימו לב לסוגי העיטוש הקיימים: העיטוש הבודד, העיטוש הרב-פעמי, זה החנוק, העיטוש הרטוב הממוצע או הרטוב ביותר, וגם עיטוש מסוג "זה הכול בגלל הוואסאבי" (האחרון לא בהכרח מידבק).
שיעולים מיוחדים: למדו להבחין בין סוגי השיעול השונים: היבש, המטריד, שיעול כלב הים, השיעול הלח ושיעול
ה-אהממממ… (האחרון לא בהכרח מידבק, משמש לניקוי מקומי של דרכי נשימה, תוך בליעה עצמונית של שרידי הליחה שנותקה ממקומה).
תמרוּנים מעשיים:
איך מתחמקים מלחיצת יד מרוחה בנזלת
האם לחיצת היד איתנה מספיק? האם אחזתי ביד דמוית ספגטי לח או שמא לחצתי חזק מהרצוי? בראשית הקריירה, אתם מבלים חודשים בעיצוב הלחיצה האולטימטיבית, ואז כשלחיצת היד תפורה עליכם כמו כפפה ליד – אתם מתנכרים לה. יש לכם סיבות טובות כמובן. לחיצת היד היא אמצעי מושלם להעברת נגיפים. מה אם כן, עליכם לעשות כשאתם מסיימים את המצגת שלכם ואז שומעים "אפצ'י" ראשון ואחריו עוד אחד… ועוד אחד. הישיבה מסתיימת, המתעטש (המפיץ) מושיט לקראתכם את ידו, יד שעצרה את העיטושים בתחילת מעופם, ולכן היא מצופה במיליוני נגיפים, חיידקים וטיפות זעירות, והבוס משגיח מהצד כיצד העניינים מתקדמים ואם אפשר כבר לסגור עסקה בלחיצת יד מסכמת. מה עושים?
האופציה הסבירה: גייסו את הקול המקצועי ביותר שלכם ואמרו: "אני שמח שאנו עובדים בצוות. הייתי לוחץ את ידך, אבל אני מחלים מדלקת סינוסים חמורה ואיני רוצה להדביק אותך, את בני משפחתך ואת באי ביתך". המילים "דלקת" ו"חמורה" חייבות להופיע בטיעון, אם אינכם רוצים לעבור מסך כ"חנון רכרוכי".
אופציית האין-ברירה: אם הלקוח חשוב מאוד והבוס מגעיל אמיתי, לחצו את ידו של הלקוח ונועו במהירות לשירותים הקרובים. הקפידו לבצע שטיפה כפולה של כל האצבעות מכל הצדדים, את כף היד ואת האמה בואכה המרפק. מדובר בשטיפת שתי הידיים, גם זו שלא הייתה בסוד העניינים ולא עברה תהליך לחיצה מידבק.
