רזה לתמיד

8 שנים לשמור על המשקל, אחרי שהשלת ממנו 30 ק"ג – זה הישג כביר. למרבה הצער זה גם הישג נדיר: 97% מהיורדים במשקל חוזרים לסורם ולא נהנים מהמשקל שהגיעו אליו לאורך יותר מכמה חודשים. בדרך כלל לא מגיעים אפילו לשנה של שמירה על ההישגים שהושגו בעזרת דיאטה. תמונת המצב היום זועקת אמת אחת- דיאטות לא עובדות ואף מחמירות את המצב. מיכל צפיר, עברה את כל מה שעברתם – והרבה יותר מכך. כשחקנית וזמרת, המצויה תדיר על הבמות ומול המצלמות, שבעה מרורים על עודף המשקל שלה.

מיכל צפיר של היום, מאמנת תזונתית, בלוגרית ושדרנית רדיו בנושאי אורח חיים בריא שמציצה אלינו ממסכי הטלוויזיה והאינטרנט: מחוטבת וזקופה, פצצת אנרגיה ובעיקר חדורת מוטיבציה להעביר לנו מסר חשוב וחיוני: כל אחד יכול לעשות את השינוי. ללא ספק היא מרגישה בעלת זכות לומר זאת. הדרך שלה להגיע לשלמות ובריאות פיזית ונפשית הייתה קשה, מבלבלת, מזיקה וארוכה ארוכה: כ-20 שנים של יו-יו דיאטות וניסיונות כוזבים של שינוי, עם לחצים דורסניים של תעשיית הבידור תמיד להיות רזה יותר: הקפידו מאד שהאיפור יבליט לה את הלחיים, שהיא תעמוד בכל הצילומים תמיד בפרופיל וכל הזמן לא הפסיקו לנדנד לה – אז מה מיכל, מה עם המשקל?

הכל עבד! אבל לזמן קצר

בהתחלה זה פשוט: נערה שרוצה להיות רזה, מתחילה להרעיב את עצמה. זה לא משנה שהיא מסתובבת עם כאבי בטן, עם חולשה או שהיא מגיעה לאשפוזים עקב ההרעבות האלו- העיקר שהיא רזה ושהמפיקים יהיו מרוצים ממנה. גם אחרי הלידות, הדפוס נשאר אותו דבר: לקראת כל צילום, כל הפקה, כל אירוע או ראיון, מפסיקים לאכול ומרזים. בין לבין כל האירועים- תמיד עלתה במשקל. ואז זה כבר פחות פשוט: היא החלה להיעזר במחטים, באברהמסון, נטורופתיה וכו' וכו' – הכל עבד! אבל לזמן קצר. עם הזמן נהיה יותר ויותר קשה לרדת במשקל וכל ניסיון מוסיף אשמה, מועקה, אובססיביות ובושה ומחסומים לנפש שמבקשת ליצור, לשמוח ולהתחבר.

יש כאלו שממשיכים את היו – יו הזה כל החיים ו/או בשלב כלשהוא מוותרים בייאוש, מרבים את שנאתם לגוף וחושבים שאין מוצא ואין מזור: לא הבריאות ולא המשקל ישתנו, לא אצלם.  אך מיכל הבינה שהיא צריכה לעשות משהו קשה: היא צריכה להודות בטעות שלה – שהיא לא עשתה את הדברים נכון לאורך כל השנים הללו ואין טעם להאשים שום שיטה ושום מטפל: האחריות בידיים שלה ושלה בלבד.

היא הבינה שהמטרה שלה צריכה להשתנות: המטרה לא אמורה להיות ההרזיה, אלא שינוי ההרגלים שהביאו אותה כל פעם לאותה תוצאה – השמנה. ויש הבדל גדול, ענק בין השניים. כי ההרגלים הם הם הסיבות. והרגלים, חברים, משנים לאט. בחיים המהירים שלנו כיום, לא רק שזה פתרון נחמד לאיזון- זה פשוט הכרחי, אם אנחנו רוצים להימנע מתסכולים. ההבנה שתהליך לוקח זמן, תנטרל את הסטרס של ה"חייב" לרזות עכשיו ומיד, את הנזקים ואת החזרה למשקל הקודם.

ההדרגתיות, כמו בבניית כושר גופני, הינה מפתח לבניית הכושר המנטלי שלנו בבניית הרגלים חדשים ובפרידה מהרגלים ישנים ומזיקים. מושקעת לא מעט אנרגיה נפשית בחידוש הרגלים- הרי מה שאנו עושים על אוטומט לא דורש אנרגיה כלל – אנחנו בכלל לא חושבים בעת ביצוע ההרגלים הללו. ופתאום- יש להשקיע אנרגיה ומחשבה באיך, בכמה, במתי אוכלים. אלו דברים שנעשו עד כה אוטומטית וזה עלול לשחוק את כוחות הנפש אם מחילים יותר מדיי שינויים בבת אחת.

ברגע שמבינים שיש צורך בשינוי – יש להיערך לתקופה ממושכת, שבה השינויים ייכנסו לחיים לאט לאט, ידרשו את האנרגיה ללמידה וחקירה, לניסוי וטעייה, לבדיקה של ההשפעות של השינויים, מה מתאים לי ומה לא, איך אני משפיע על הסובבים אותי, מול מי ומה קשה לי לעמוד, גילוי של נקודות חוזקה ונקודות חולשה. כבר לא מדובר בתפריט של 6 שבועות ודי. תהליך שינוי אמיתי דורש הרבה יותר מזה- וצריך בהתאם להיכנס לכך מוכנים מאד.

מה שיזין את התהליך הזה, הוא אהבה, קבלה, גמישות ויכולת לסלוח על הטעויות שנעשה בדרך, כי אל תתבלבלו- הטעויות מחכות לכם. השאלה היא איך תגיבו אליהן: בהלקאה עצמית, או בהבנה, בחמלה, בעדינות ותמשיכו הלאה בעוז ובסקרנות מה מצפה לכם כבעלי ההרגלים החדשים? לכן לא לחינם מיכל חוזרת כמה פעמים על המילה: "תרגול, תרגול, תרגול" ועוד מילה: "תנסו!"

אז זה מה שמיכל מציעה לכם לנסות:

ראשית, יש בכלל לזהות את ההרגלים האלו וזה כלשעצמו דבר שדורש תרגול. הרי "אני לא אוכלת כלום!" זה לא דבר שנדיר לשמוע. ככה זה קורה: את השאריות שהילדים משאירים – שוכחים. את הרוטב (מיכל קוראת לו "מוקש") שמוגש בבית הקפה לצד כל כריכי וסלטי הבריאות – לא מחשבים. על כוסות הקפה – לא מסתכלים בכלל, כי זה שתייה. וכך מצטבר לו "הכלום" ויושב לו על הגוף בצורת עודף משקל. או להיפך, אם אתם רגילים באמת להרעיב את עצמכם – הרי זו הטעות הקלאסית שמרזים עושים ועוצרים את כל תהליכי חילוף החומרים, כי הם מכניסים את הגוף למצב סטרס, שבו כל המערכות יעבדו לאט יותר. אז ראשית- תרגול מודעות וזיהוי ההרגלים הבעייתיים.

שנית, לתרגל חשיבה אחרת: "בריא זה לא טעים"- לא מקדם אותך לשום מקום. אפשר לחזר אחרי האוכל ולהכיר עולם חדש ומרגש. במקום ההאשמה העצמית הרגילה והתמקדות במה עשיתי לא טוב ובמה חטאתי – תמיד לחפש את מה שעשית טוב, את מה שהצלחת לשנות, אפילו הפעולה הקטנה ביותר, כי שום דבר הוא לא מובן מאליו. הערכה כזו מזינה את התהליך. אנו זקוקים לחיזוקים ובעיקר מעצמנו, שאנו בדרך הנכונה. רגשות אשמה הן מלכודת לנפילות קשות – יש לזהות אותן ולהתרחק מהן. חיזוקים והערכה עצמית, עשויים לבוא גם בתגמולים של חולצת אימון חדשה, סט צלחות יפה שבתוכו האוכל הבריא ייראה עוד יותר טוב, מכשיר חדש למטבח שיקל את הבישול הבריא. לחגוג כל צעד קטן ומוצלח.

מיכל מספרת על השבתות המשפחתיות המופלאות בעברה כילדה- כמה אהבה את המלאווח, החצילים המטוגנים ואת המטעמים המצריים הכבדים. ההשענות על אותם זיכרונות והרצון לשחזר את השבתות האלו היה בעוכריה. בבגרותה הבינה כי למעשה, מה שאהבה יותר מכל בשבתות האלו היו שירי אום כולתום, הביחד המשפחתי, הצחוק והריקודים. כיום, כבעלת משפחה, היא ממשיכה את המסורת המשפחתית, כשהיא מתרכזת בעיקר החשוב – והחליפה את המאכלים בפלחי פירות, לחמים מלאים וסלטים מגוונים.

הדרגתיות: מיכל מתארת לדוגמא את הכניסה המדורגת והאיטית שלה לעולם הספורט שהיה שנוא עליה במיוחד. היא ראתה שבחופשה אחת, שבה הייתה יותר פעילה גופנית, היא לא חזרה עם אותם ק"ג מיותרים והרגישה כמה זה עזר לה. המטרה שהציבה לעצמה לא הייתה "לרזות", כמו תמיד. הפעם הפוקוס היה ליצור הרגל – להניע את הגוף. היא החלה בהליכות של 20 דקות, פעמיים בשבוע, מתונות ורגועות. כשראתה שזה נעים לה, היא האריכה מעט את זמן ההליכה. ואז הוסיפה עוד פעם בשבוע.

היום מיכל מתחילה את היום באימון היומי וזה לא רק הליכה. אבל היא נחשפה לעולם הספורט באופן מתון ומתוך חוויה נעימה – ולא מתוך טרור כפייתי על הגוף. היא בנתה את התוכנית בהתאמה לצרכים שלה- בהיותה טיפוס בוקר קלאסי, עם סדר יום לא קבוע, היא מתחילה את הבוקר ממש ממש מוקדם (ברבע לחמש בבוקר! אל תגלו שסיפרתי)- וזאת כי היא גם הולכת לישון ממש ממש מוקדם. אבל זה לא מתאים כמובן לכל אחד. יש לתפור את הכל בהתאמה אישית.

תכנון: את הספונטניות מיכל מעדיפה להשאיר לתחומים אחרים בחיים. בתחום התזונה היא מוצאת שהתכנון עדיף: לתכנן מראש מה מבשלים וכך את קניות עושים לפי זה. כמו כן מתי מבשלים. לעיקרון זה שייך הרגל חשוב ומומלץ מאד: "תמיד יש משהו קטן בתיק"- לא להגיע לרגעי משבר – שבהם כבר לא "רואים בעיניים" מרוב רעב ומתנפלים ללא שליטה על האוכל הזמין ביותר, שהוא בד"כ תעשייתי ובאיכות ירודה. תמיד לצאת החוצה כשיש משהו קטן וטוב בתיק, להיות מכוסה.

זמינות: מה שמול העיניים הוא מה שאנחנו נוטים לקחת לפה. על כן – מה שראוי שיהיה נגיש במדפי המקרר הוא פירות וירקות שלמים/חתוכים, ופחות גבינות ומעדנים למשל. בארוחות היומיום להנגיש על השולחן לילדים את האלטרנטיבות לצד מה שהם רגילים אליו. כאשר מארחים- לתת אופציות בריאות (והן תמיד נגמרות בסוף), גם כאשר מתארחים – להביא את המנה הבריאה שלך, כך שתמיד יהיה עוגן עם משהו זמין בריא לאכול. היי, מה אתם נבהלים: אלו הרגלים שדורשים, כמו כל דבר, הרבה תרגול. זוכרים? זה לוקח זמן. אבל אלו הרגלים שכ"כ תומכים בבריאות, שכ"כ מזינים את התהליך והגוף, ששווה להשקיע בהם, להתמיד ולתרגל.

על אותו עיקרון – להוציא את האויבים מהבית. למה להסתבך עם מאבקים פנימיים עם כל אותם מוצרים ארוזים ומרשרשים? פשוט לא להכניס אותם מלכתחילה. כן, זה גם תרגול מנטלי לשבור את החשיבה ש"הכל צריך להיות בבית".

שאם את/ה עושים שינוי, אז הכל נשאר כרגיל, שהילדים לא "יסבלו" חס וחלילה ואתה פשוט צריך להתאפק. מיכל משווה את המזון המעובד לעישון סיגריה מבחינתה זה כמו להשאיר קופסת סיגריות, למי שרוצה. מדי פעם לא נורא, נכון? לא נכון. מזיק, ובזמינות שאנו מאפשרים לילדים – אפילו יותר. אוכל זה עניין של חינוך.

דוגמא אישית: בלי להטיף, בלי להציק. ככל שאתה משקיע בעצמך ומתמקד בשינוי שלך דווקא- האפקט גדול יותר. הבנות של מיכל החלו לרכוש כבוד גדול כלפי אמא שלהן כאשר היא החלה לשבת על השולחן ולכבד את זמן האוכל של עצמה, בעוד היא אוכלת מצלחת משלה (אחד ההרגלים ששינתה), מסרבת שיטרטרו אותה באמצע האוכל. כשהיא החליטה שהיא מפסיקה להיות פח הזבל של הילדים או המשרתת שלהם, והתנהגה בהתאם לכך- זה הפסיק.

בתה, אשר גם סחבה מעליה 30 ק"ג עודפים בסופו של דבר הורידה אותם. נכון, זה לקח לה 5 שנים. אך היא הרוויחה את בריאותה דרך הרגלים שהופנמו היטב, ולא דרך ערכים מעוותים של רזון בכל מחיר. תחילת התהליך בדוגמא אישית ולא בהטפות/עונשים/כפייה, דוגמא אישית של תהליך אישי משלה, ארוך ונחוש.

גלגל החיים

לסיום, שולחת את קהלה למחשבה עם דימוי יפה של אופניים, אשר גלגלם הקדמי הוא גלגל התזונה, ובו ארוחות היום, והגלגל האחורי הינו גלגל החיים, על תחומיהם השונים. גלגל אחד משפיע על משנהו ועל ההתקדמות הכללית. כמה רחוק אפשר להגיע רחוק, כאשר אחד מהגלגלים לא מנופח? הטבע שלנו הוא לצמוח ולהתקדם, ולחפש כיצד אפשר לחיות טוב יותר.

תזונה בריאה תומכת בתחומי חיינו השונים כמו בקריירה, בזוגיות, באמהות. אצל מיכל זה מה שעבד: תרגול, תרגול, תרגול- המפיקים והקולגות כבר רגילים לעובדה שהיא אוכלת מהצידנית שהיא מביאה ובד"כ מצטרפים אליה במקום שהיא תצטרף אל הבורקסים ואליהם. בן זוגה יואב צפיר מבסוט גם הוא מהשינוי בביתו ובמשפחתו. לטיולים שהמשפחה יוצאת אליהם מביאים מלאי קופסאות עם חטיפי בריאות אמיתיים, וכל החברים מנשנשים מהם.

ובימי הולדת – כן, יש את עוגת השוקולד הקלאסית. אך לצידה יש כך כך הרבה אופציות בריאות טעימות ומפתיעות, והן תמיד נגמרות לפני העוגה. מה דעתכם? אפשרי? תנסו, מקסימום זה יצליח לכם. רק אל תחוו דיעה נחרצת אחרי חודשיים. צאו להפלגה ארוכה. היעזרו באנשי מקצוע. שמחו במה שיש. העריכו את עצמכם על הנכונות, על הניסיון. ושיהיה בהצלחה.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו