השנה אני רוצה לגייס עבורי קצת זעתר ופלפל שחור...

צילום: pixabay

"השנה אני רוצה לגייס עבורי קצת זעתר ופלפל שחור…"
מחשבות אודות בריאות וצמיחה אישית בפתחה של שנה עברית חדשה.

מה בדבר שינוי שאנחנו רוצים לעשות השנה? היכן אנחנו רוצים לפרוץ ולהעז יותר בחיים שלנו, כיצד אוכל יכול לסייע, מה אנחנו יכולים ללמוד מהתשוקות שלנו (רמז- ראשית באמת להקשיב להן), ומה יכול להניע אותנו ליצור לנו שנה מלאת הגשמה ומשמעות?

שינוי תזונתי כנקודת פתיחה מצוינת

התהליך מתחיל בהקשבה והתבוננות בגוף, זו נקודת המוצא וההתייחסות ולשם אנחנו תמיד חוזרים. בתהליך מיוחד ומרגש אנחנו למדים את גופינו מחדש, ולומדים להתבונן מחדש "בעיניים" חדשות עם "סקרנות של ילד": מה עושה לי טוב, מה נותן לי אנרגיה, מה מכביד ומעייף אותי…? הדבר היפה הוא שתהליך זה מתרחש בצורה אינטואיטיבית ולכן הוא נובע בראש ובראשונה מתחושות הבטן ולא מהראש. לפיכך הוא משתנה למעשה בכל יום מחדש.

ברגע שאנחנו מזהים את ההקשרים ומתחילים לעשות את החיבורים בין מה שאנחנו אוכלים לאיך זה גורם לנו להרגיש (בגופינו ומצב רוחנו), אנו יכולים לעשות בחירות נכונות יותר עבורנו ממקום מודע, טוב ואוהב. המקום הזה מיוחד במינו ומאפשר לשאלות להתבהר, כך אנו מקבלים תובנות נוספות על חיינו ועל השינויים הנדרשים לנו כדי לצמוח. לפתע גם יש לנו את הכוחות להוביל שינוי, כאשר אנחנו מרגישים במיטבנו, אוהבים לחיות בגופנו ופועלים מתוך אהבה ונתינה, קודם כל לעצמינו.

הכוח המניע לשינוי

דיברנו על לפעול ממקום של נתינה ואהבה ואכן רבים מאיתנו "יודעים" שיש צורך בשינוי אבל ישנם לא מעט פחדים שמעכבים אותנו בדרך לגדילה. אז מתי זה קורה? מתי אנחנו מחליטים לבסוף לפרוץ ולשחרר את האחיזה "מהטרפז" המוכר והידוע ולשהות בחלל החשוך של "העבר נגמר, העתיד עוד לא כאן"? "המקום הזה מכונה טרנספורמציה ומאמינים כי הוא המקום היחידי בו שינוי אמיתי יכול להתחולל". כפי שאני חוויתי על עצמי ובעבודה עם מאומניי, אני לומדת לגלות שההחלטה היא לרוב דרך ההבנה "שלהיתלות בטרפז הישן זו כבר לא אופציה".

אך לצערנו הרב, לרוב זה קורה כאשר אנחנו חשים ממוטטים ויוצאים מאיזון לגמרי. הגוף מנסה לאותת לנו באלפי מסרים שנקשיב לו, שהוא צריך מנוחה/ שינוי ואז מגיע החולי. מהמקום הזה כבר קשה לנו יותר לשאוב את הכוחות ולבצע שינוי. ההחלטה להשקיע בעצמנו בבריאותנו ולהקשיב לגופינו יכולה להגיע ממקום של בחירה אמיתית (לפני "שנורות החירום" נדלקות ומאלצות אותנו לעצור). ההבטחה לעצמינו נשמעת בקול שקט פנימי, אך עוצמתי, וכל עוד היא מלווה במחויבות אמיתית ובהשגת תמיכה מאיש מקצוע ומהסביבה הקרובה שלנו, יש בכוחה להזיז הרים ולחולל קסם.

מזון ראשוני ומזון משני

התפיסה הייחודית של התזונה האינטגרטיבית המפליאה אותי כל פעם מחדש וגרמה לי להתאהב בגילוי ובתובנות שהיא יוצרת, היא כי המזון שאנחנו אוכלים מזין אותנו רק ברמה המשנית. ברמה הראשונית העמוקה יותר, מזינים אותנו אותם דברים שלא נמצאים על הצלחת… (כדוג': קריירה מספקת ומעוררת השראה, מערכות יחסים תומכות ומצמיחות, פעילות גופנית מותאמת, תרגול רוחני משמעותי).

האם כאשר יש לנו Craving למתוק הפיתרון הרצוי הוא להיענות לו מיד ולחוות "רכבת הרים" גופנית ונפשית כתוצאה מעליות ונפילות של רמת הסוכר בדם, או שמא זו קריאה לחיפוש המתיקות בחיים? ואולי הגוף שלנו בכלל משדר לנו שהוא צריך משהו מזין?

וכאשר אנחנו עייפים, שנייה לפני שאנחנו מכינים לנו עוד כוס קפה, אולי אנחנו צריכים לצאת לשמש, לאוויר הפתוח לכמה דקות? ואולי אנחנו פשוט צמאים וצריכים לשתות כוס מים?

וכאשר אנחנו צריכים להירגע, אולי אנחנו יכולים לחפש באוכל את המרקם המנחם והמרגיע (בשבילי זו דייסת שיבולת שועל), או פשוט לבקש מהאדם האהוב עלינו חיבוק?

וכאשר משעמם לנו, שנייה לפני שאנחנו פותחים שוב את המקרר ולא מבינים איך זה יכול להיות שאנחנו שוב רעבים, הלא אכלנו לפני שעה קלה, אולי אנחנו יכולים לצאת להליכה בפארק עם חבר קרוב, או לעשות משהו אחר שאנחנו מפיקים ממנו אושר וסיפוק?

מהי רשימת ה- "Nourishment Menu" שלך? אני מציעה לך לבנות אחת כזו (זה מסב אושר גדול) ולתלות אותה על המקרר או במקום בולט לתזכורת ולעשות פעם ביום משהו מזין עבור עצמך.

חזרה לאיזון

איך זה מרגיש כשהגוף מאוזן? בתהליך האימון אנחנו מדברים על מאכלים עם השפעה מכווצת וגברית
(Yang) או מתפשטת, נשית (Yin). אכילה רבה של מזונות קיצוניים (לדוג' בשר שהוא מאוד Yang) גורמת לנו לרוב להשתוקקות לא מוסברת למתוק (Yin קיצוני). מהבנה כיצד זה בא לידי ביטוי במציאות, אנחנו לומדים לחזור לשביל הזהב של תזונה מאוזנת עבורנו. כאשר אנחנו מיישמים זאת לאורך זמן אנחנו מגלים לפתע שהאוכל הופך להיות פחות "issue" , אלא באמת אמצעי לחיים מלאים
(Food for Living).

אזור הטרנספורמציה

רגע של תובנה נחת עלי- "הייתכן שאזור הטרנספורמציה הוא הדבר האמיתי היחידי, והמוטות הם האשליה שאנו ממציאים כדי לא לראות את החלל? עם כל הפחד שמלווה טרנספורמציה, אלו הם הרגעים הכי רוטטי חיים, מלאי צמיחה ותשוקה בחיינו.

ולכן יתכן שלטרנספורמציה של פחד אין כל קשר עם לגרום לפחד להיעלם, אלא להיפך, עם מתן הרשות לעצמנו "להמשיך להיתלות" באזור הטרנספורמציה – בין מוטות הטרפז – מאפשרים לעצמנו לשכון במקום היחידי שבו שינוי אמיתי באמת קורה. זה עלול להיות מבעית. זה עשוי להיות מאיר. מהמסע בחלל הריק אולי נלמד לעוף" (תורגם מתוך "The Flying Trapeze").

איך להתגעגע/ מתוך ספר התענוגות של עמוס קינן

"החכמה היא לא להסתפק במה שיש, אלא להתגעגע למה שאין. וככל שיש יותר, כך נאה ויאה יותר להתגעגע למה שאין, ומה שאין, מרובה לאין ערוך על כל מה שיכול להיות. אין טוב ממנה לאחר ארוחה דשנה. בן אדם שגמר לאכול במסעדה, ואינו מסתכל בקנאה במה שנשאר בתפריט, ואינו חושב על מה שיכול היה לאכול אילו היה רעב, אינו יודע געגועים מהם.

אבל היפה מכל הוא לעצום עיניים, ולהתגעגע בדיוק אל הדבר אותו אתה עושה בדיוק באותו הרגע. בלי הגעגועים האלה להווה, אין ערך גם להווה. אפילו אין צורך לעצום את העיניים. אפשר לעשות הכול גם בעיניים פקוחות, למה לא? פקח עיניך, וחשוב בגעגועים על הנערה שאתה מחזיק בזרועותיך, ועל היין הטוב ששתית. ומדוע בגעגועים? כי העניין הזה לא יחזור שוב. הוא חד פעמי, וזה קרה רק לך ורק פעם אחת, ורק עכשיו, ורק כך.

אתה יכול לחזור על האירוע שוב ושוב בדמיונך, ולפתע היין נעשה צלול יותר ועז יותר, וכל החיים נעשים חריפים יותר".

באדיבות שני בנאי, קונדיטורית משק ברזילי

שנה מופלאה ומיוחדת במינה.
שלכם, עדי

איזה שינוי אתם חפצים לעשות השנה? זה המקום לשתף בהבטחות החדשות.

ליצירת קשר עם עדי סוקול-קצירי

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו