תרימה מגנזיום

Powered by WP Bannerize

כורכומין טרה_נוטריד

Powered by WP Bannerize

התייחסות הרמב"ם לנבחרים שבמזונות מן הצומח

מאת: פרופ' אבשלום מזרחי, מתוך ספרו "דשנים ורעננים"
בכתביו התייחס הרמב"ם לאיכותם של מזונות מן הצומח. להלן לקט נבחר של עיקרים בהתייחסותו של הרמב"ם למזונות שונים. אין חשיבות לסדר הופעתם. כולם חשובים בשווה
ענבים

צילום: pixabay

בכתביו התייחס הרמב"ם לאיכותם של מזונות מן הצומח. להלן לקט נבחר של עיקרים בהתייחסותו של הרמב"ם למזונות שונים. אין חשיבות לסדר הופעתם. כולם חשובים בשווה.

גפן

• "לעולם ימנע אדם עצמו מפֵּרות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשים. ואין צריך לומר רְטֻבִּים. אבל קֹדֶם שיתבשלו כל צָרכּם – הרי הם כחרבות לגוף. וכן החרובים רעים לְעולם; כל הפֵּרות החמוצים רעים ואין אוכלים מהם אלא מעט בִּימות החמה ובַמקומות החמים. התאנים, והענבים והשקדים לעולם טובים, בין רְטֻבִּים ובין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צָרכּו; ולא יתמיד באכילתם, אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

ענבים

צילום: pixabay

• "מה שיהיה מן רפואות 'הנמלה'. ויהיה עמן אכול, אז יהיו רפואותיה מקררות כי הן אינן מרטיבות כשאר מיני 'הנמלה', אבל יהיה בהן עם קרירותן שתנגב. והניח עליה תחִלה ענפי הגפן…" (פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 105).
• "מהדברים היותר מועילים לאסטוֹמכה ומה שיהיה בין המרירות והקביצות, כמו ענפי הסנה וענפי הגפן…" (שם, מאמר עשרים ואחד, 31).
• "מדברו: 'כל המשלשל', שתרצה בו לנקות הראש, אז גרגיריו המשלשלים יהיו גדולים, ויהיה בגרגירים חוזק, ויִקחו אותם בעת השינה, במים חמים, שיורתחו בו צימוקים. עד שיעלו למעלה ותעָרב לעולם מעט שׁוּמִים ברפואה, המנקה הראש" (שם, מאמר שלושה עשר, 48).
• "הצימוקים קשים לקבל העִפּוּש ובכלל עצמותו מצימוקים. דומה לדבר מיוחד, היות בריא את רוע מזגו, וזן אותו, ומבשל אותן הליחות שאינן מבושלות, ומשוה את הליחות הרעות, ומתקן הכבד" (שם, מאמר עשרים, 57).
• "ואולם הפֵּרות הלחים כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יוּתר בכל מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב… ומהם פחות רעים, קרובים להיות טובים, כמו התאנים והענבים" (הרמב"ם, הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).
• "… אלא הכּוונה היא להודיע, כי הפֵּרות רעים בכלל, ושימעיט מהם. ולא יערבּבם עם המאכל בשום פנים, ושיֹאכל מהם כל מרכך ומלחלח, כגון האגסים והענבים והתאנים לפני המאכל. ולא יקח המאכל אחריהם עד שיצאו מן האסטומכא" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

תאנה

• "לעולם ימנע אדם עצמו מפֵּרות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשים. ואין צריך לומר רְטֻבִּים. אבל קֹדֶם שיתבשלו כל-צָרכּם – הרי הם כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לְעולם; כל הפֵּרות החמוצים רעים ואין אוכלים מהם אלא מעט בִּימות החמה ובמקומות החמים. התאנים, והענבים והשקדים לעולם טובים; בין רְטֻבִּים ובין יבשים, ואוכל אדם מהם כל-צָרכּו; ולא יתמיד באכילתם, אף על פי שהם טובים מכּל פרי האילנות" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).

תאנה

צילום: pixabay

• "כשתהיה מוּרְסָא קשה להתמַגֵּל, כבדה להתיך… ויֵאות גם כן במורסות האלה התחבושות הלקוחות בתאנים, והם שיבשילו תאנים עד שישובו המים מעמד הדבש, ותערבהו פעם בקמח שעורים ופעם בלחם קיבּר" (פרקי משה ברפואה, מאמר חמשה עשר, 52).
• "מאכל הזקנים בקיץ הוא מהתאנים הלחים שכבר נתבשלו והזהירם משאר הפֵּרות. ובסתָו התאנים היבשים" (שם, מאמר שבעה עשר, 30).
• "… ולתאנים סגולה להחליש הכבד" (שם, מאמר עשרים ושנים, 54).
• "התאנים הרטובים מה שיהיה ממנו מבושל, הוא מהמזונות הממוצעים, אשר אי אפשר שיאמר בו שמדקדק הכימוס ואינו מעבּה אותם" (שם, מאמר עשרים, 51).
• "… והאגוז מהיר להתעכל באיצטוֹמכא מהלוּז וביחוד כשיאכל עם תאנים יבשים" (שם, מאמר עשרים, 56).
• "ואולם הפֵּרות הלחים, כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב, הלִימִינִים והעוזרדין. ומהם פחות רעים, קרובים להיות טובים, כמו התאנים והענבים" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).
• "ושיאכל מהם כל מרכך ומלחלת, כגון האגסים, הענבים והתאנים לפני המאכל" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

רימון

• "ואמר אבּוּ מרון אבן זוהר – יזכרהו אלֹהים לטובה, כי הטוב לרכּך את הטבע: …וכאשר ישלים מאכלו יָמִיץ חבושים, או אגסים, תפוח, או רימון בגרעיניו" (הנהגת הבריאות, השער השלישי, 2).
• "… או חבּוּשים או רימונים. כי אלו המאכלים ואם הם אינם מתוקים ואין מזון רב בהם תועלות" (הנהגת הבריאות, השער הרביעי, 14).

רימונים

צילום: pixabay

• "כאב הראש הקורה מהשכרוּת, ישקוד בעליו השינה והשקט היום כֻּלוֹ ויִכָּנס בלילה במרחץ, ויזון במזונות מולידים דם טוב… יאכל העדשים, וישתה המים, או יָמִיץ הרמון, והחבוש, וכיוצא בהם" (פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 21).
• "וקשה רפואת חולשת פי האִצטומכה ומהירות חפץ הקיא עם עוצר הבטן, כי כל מה שיתיר הבטן יגרום קבסא ויכניס אי סדר לנפש, וכל מה שיחזק האצטומכה יעצור את הטבע. והיותר טוב שתמצא, שישימו מאכליהם ירקות מבוּשמות בשמן מורייס. ויקחו אחר זה מעט… או רִמון כפי היותר נאות אליו" (פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 55).
• "הרִמון המתוק, יש לו סגולה נפלאת, כשיאכל בלחם, כי ימנעהו מהפסד באִסטומכה" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 76).
• "הסמים החמים, היבשים בשלישית, המוּרגלים להֵעשות, הם שנַיִם ושִשים, ואלו הם: …רִמון, שוּמר, שבת, קצח…" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 80).

זית

• "הזיתים מחזקים האִצטוֹמכא ופותחים התאוָה (התיאבון לאכול), והיותר טוב המתוקן בחומץ" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 56).
• "אם יצטרך במי שיעצר טבעו, ממי שהיה בו חולי, או שיונהג בהנהגה הנמלט מחולי אחר זמן ארוך מן החולי על עשיית החוקן, לא יעשה מהם שהוא חד, אך נעשה חוקן בשמן זית לבדו".

תמר

• "כל התמרים קשי עִכּול, יחדשו כאבי הראש בעת החפץ הגדול לאָכלם. ועוקצים פי האִצטוֹמכא ונושכים אותה, והבוסר מהתמרים ממלא הגוף ליחות נאות ופגות, מחדש סמור ורתת, יקשה להתחמם וסותם הכבד" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 54).
• "המאכלים העבים הם… וגרגרי צנובר הגדולים ותמרים" (שם, 60).

תמרים

צילום: pixabay

• "התמרים (מן הדקל) סותמים הכבד ומנפּחים הראש ברוב הכימוס, והרטוב יותר רע מן היבש הרבה. יש לו סגולה להוליד הטחורים ולב הדקל, והוא הנקרא אל-חריות (הצלעות של כפות התמר), מוליד זרע (רע) ועוזר אל המשגל" (שם, 79).
• "הסמים החמים בראשונה ויבשים בראשונה, ממה שברוב הם מורגלים, הם חמִשה ועשרים והם:… תמרים" (שם, מאמר עשרים ואחד, 69).
הרמב"ם מכנה את החבּוּשׁים בשם פְּרִישִׁים. הרי מספר מובאות:
• "… דברים אשר מְאמצים את בני המעיים, כגון: רימונים ופרישים ותפוחים וקרוּשטוֹמוֹלִים, אוכל אותם תכף למזונו ולא יַרבה לאכֹל מהם" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).
• "כאב הראש הקורה מהשִׁכרוּת ישקוד עליו השינה וההשקט היום כֻּלוֹ… וישתה המים, או מיץ הרִמון והחבּוּש וכיוצא בהם" (פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי, 21).
• "… ומה שיאכל מהתפוח, והפריש שנתבשלו, הם פחות מַזיקים ממה שנאכל והוא בלתי מבושל" (שם, מאמר עשרים, ק"ז).

חָרוּב

הרמב"ם מתייחס בשלילה לחרוב:

• "החרובים רעים לְעולם" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).
• "ואולם הפֵּרות הלחים, כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב…" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 12).

דגן-חיטה

• "ורצוני בלחם המתוקן כראוי, שיהיה מחיטה שנתבשלה כל צָרכּהּ, אחר שנתייבּשו ממנה הלֵיחוֹת הנוספות, ולא נתיישנה עד שיתחיל בה ההפסד ושלא יהיה הלחם מסולת נקייה, אך להעביר הקמח בנפה, ויהיה נראה חִמוצו וישים בו מלח כראוי ורק שיהיה הלחם מגרעינים גסים, בלתי נקלפים ומנוקים ותֵרָאה החמיצות. וירבה קִטופו בעת לישתו ויאפה בתנור. זהו הלחם המתוקן המלאכה אצל הרופאים, והוא הטוב שבמאכלים. ויצטרך שתדע, שכּל מה שיעשה מן החִטה זולת זה הלחם אינו מאכל

קמח חיטה

צילום: pixabay

טוב בשום פנים. אבל מאכלים רעים מאוד. ישנם ממנה כלחם המצה והבצק המבושל, כמו המטרט"ץ [אטרִיה] והלבד"אנץ והקמח המבושלת בדי"צא הנקרא פארנאדה והבצק הנאפה באִילפּס כזלאביה – לביבה בצפיחית בדבש, וכלחם המקוטף [המתוקן, המרוכך] בשמן זית או בזולתו מן השמנים. כל אלו מאכלים רעים לכל אדם וכן פת הדראה (קמח לבן) ולחם הסולת והחִטה המבושלת (הריסה) אינם מאכלים טובים, ואם הם בכל זאת טובים, כאשר נתבשלו, הם צריכים אל האִצטומכא שיש לה כֹּחַ די גדול לבשלם, ואז יזונו באמת במזון טוב ורב" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 6).
• "ויש מאכלות שהם רעים… לפיכך ראוי לאדם שלא לֶאֱכֹל מהם אלא מעט ואחר ימים הרבה ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם לאָכְלָם עם מזונו תמיד, כגון:… ולחם שעורים ולחם מצות… כל אלה מאכלים רעים הם, ואין ראוי לאדם לאכֹל מִשלו אלא מעט עד מאוד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ט).
• "ויש מאכלות רעים והם: עוף השמים, בני היונה הקטנים, התמרים, ולחם קלוי בשמן או לחם הנִּלוֹש בשמן והסֹּלֶת שנִּפּוּ אותה כל צָרכּהּ עד שלא נשארה בה ריח מֻרְסָן" (שם, י).
• "היותר קרוב שמאכלים מן הדם הוא הממוצע בין הדק והעב. והם מיני הלחם המשובח וגו' " (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 58).

שעורה

• "השעורה, אנו מוצאים בה כֹּחַ לקירור העין, במה שילקח ממנו מלחם, או כשך, או קמח קָלִי ואפילו שלא תקלוף מקלִפּתה העליונה… והנה בעבור שכשך השעורים מנַגד בכחו לכוח העדשים, והיה כי תערבבם בשיעור בו יחד, יִוָּלד בין שניהם מזון, שהוא הנאות במזונות" (פרקי משה ברפואה, הנהגת הבריאות, מאמר עשרים ואחד, 9).
• "הסמים הקרים היבשים בראשונה, הנעשים ברוב, חמִשה ועשרים ושלושים הם: הדס… שעורה…" (שם, 73).

אורז

• "הסמים החמים בראשונה ויבשים בראשונה, ממה שברוב הם מורגלים, הם

אורז

צילום: pixabay

חמִשה ועשרים סמים והם: אורז…" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 69).
• "אין משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני חִטים שהן החיטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפּח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר" (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, ה, א).
• "חמשת המינין שנאמר (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אם אכָלן יצא בהן ידי חובתו, אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ" (שם, ו, ד).
• "האורז – מאכלם של אנשי הודו" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 13).

שִׁיפוֹן

• "חמִשה מינין הן: החיטין והשעורין והכוסמין ושִׁבּולת שועל ושיפון. הכוסמין ממין החיטין ושִׁבּולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמִשה מינין האלו כשהן שִׁבֳּלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן" (משנה תורה, הלכות ברכות, ג, א).

לחם שיפון

צילום: pixabay

• "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חִטים שהן החִטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושִׁבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכִסהו בבגדים עד שנתפּח כמו בצק" (הלכות חמץ ומצה ה, א).
• "הזרעים נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין: החִטים והכוסמין והשעורין ושִׁבולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר" (הלכות כלאים א, ה).
• "אין חייבין בחלה אלא חמִשה מיני תבואה בלבד והם החִטין והשעורים והכוסמין ושִׁבּולת שועל והשיפון, שנאמר (במדבר טו, יט) 'באכָלכם מִלֶחֶם הארץ', ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו. אבל העושה פת אורז או דוחן וכיוצא בהן מן הקטניות אינן חייבין בחלה כלל" (הלכות בכורים ו, ב).

כֻּסֶּמֶת

• "חמשה מינין הן: החִטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון. הכוסמין ממין החִטין ושִׁבולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמִשה מינין האלו כשהן שִׁבֳּלים נקראים תבואה בכל מקום" (משנה תורה, הלכות ברכות ג, א).
• "וכן האומר שבועה שלא אוֹכַל פת חִטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכָלן חייב על כל אחת ואחת שלא אמר פת ופת אלא לחַלק ולחייב על כל אחת" (שם, הלכות שבועות ד, א).
• "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חִטים שהן החִטה והכוסמת, ושלֹשת מיני השעורים שהן השעורה ושִׁבּולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכִּסהּוּ בבגדים שנתפּח כמו בצק" (שם, הלכות חמץ ומצה, ה, א).
• "… מפני שכבר טהר ואינו מחוּסר אלא הערֵב שמש, ועוד הקֵלו בְּטבול יום שיש אוכָלין שהן מיוחדין לאדם ומתטמאין בכל הטומאות והן טהורות בטבול יום, ואלו הן: השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין, אבל בזמן שהן קלופין והחִטה אף על פי שאינה קלופה, והקצה והשומשום, נפסלין בטבול יום ואין צריך לומר שהן מתטמאין בכל הטומאות" (שם, הלכות אוכלין, ז, ח).

דוֹחן

• "עשיית ההנחות החמות בדוחן, הנה הוא היותר קל שבדברים. הוא עם זה יבש, והאֵיד הנולד ממנו, בלתי עוקץ ובלתי מַזיק" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים ואחד, 94).

דוחן

צילום: pixabay

• "אורז שבישלוֹ או שעשה ממנו פת בתחִלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית בתחִלה מברך שהכֹּל ולבסוף בורא נפשות רבות" (הלכות ברכות, ג, י).
• "אפילו כִּכַּר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושִׁתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין" (הלכות עירובין א, ח).
• "אין חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חִטים שהן החִטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושִׁבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכִסהו בבגדים עד שנתפּח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה" (הלכות חמץ ומצה ה, א).
• "שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חִטים חִטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן" (הלכות אישות יב, י).

שקד

• "השקדים הם המשובחים שבפֵּרות" (פרקי משה ברפואה, מאמר עשרים, 78).
הרמב"ם ראה בשקד את אחד מהפֵּירות המשוּבּחים שהתברכה בהם ארץ ישראל, אף שאינו נכלל בין שבעת המינים. כמה מובאות:

שקדים

צילום: pixabay

• "והתאנים והענבים והשקדים לְעולם טובים" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יא).
• השקדים נחשבו בין הפֵּרות המשלשלים – השקד ושַׁמנו: "בהנהגת הרפואות המשלשלות… צריך על כל פנים להוסיף עם הרפואות המשלשלות מה שמחזק האצטומכא… בין שאר המשלשלים כמו השקדים הפִּסתק ושמנם של שניהם" (פרקי משה ברפואה, מאמר שלושה-עשר, 44).
• לרפואות המועילות נאמר: "ואם יצורף לזה שמן שקדים, יהיה זה מן הנכון" (שם, 51).
• "ואכילת השקדים מישן שינה שוה" (שם, מאמר עשרים, 77).
• "יש לשקדים סגולה לשימור חיצוני המוח, שומרים על האיברים, לחוּתם שמירה מעולה ואינם מחדשים לחות זרה" (שם, מאמר עשרים ושניִם, 55).
• "והתאנים היבשים עם האגוז או השקד משובח הכימוס" (שם, מאמר עשרים, 51).
• "הסמים הרטובים בראשונה ממה שירבה בעשייתם, תשעה הם: אפונה, לוּביה, שקד…" (שם, מאמר עשרים ואחד, 72).

פרופ' אבשלום מזרחי, מתוך ספרו "דשנים ורעננים" שיצא בהוצאת פוקוס

השאירו תגובה: