להיות יפני או לא להיות יפני? הסוד לחיים ארוכים וטובים
אריכות חיים טובה, צילום: 123RF
יפן. אם מסירים את ניחוח הסושי מחלל האוויר ושוכחים לרגע את משפטי המחץ של מר מיאגי מהסרט "קראטה קיד" אי שם בשנות השמונים, מה באמת נשאר מהיפני שמסתבר שהוא מאריך חיים יותר מכל מקום אחר בעולם? איך לומדים להזדקן בכבוד ומהו הסוד לחיים ארוכים יותר שהיפנים יתכן ופיצחו.
"אנטי אייג'ינג", הציג פרופ' רפי קרסו את משנתו בפתח הכנס שהתרחש בסוף השבוע האחרון, "אין דבר כזה. אין אנטי לאייג'ינג". כרופא הצהיר שהוא יודע שיש גנטיקה דפוקה ולפעמים אין הרבה מה לעשות בקשר אליה. "יש לי מבנה גוף שמן" זרק לפתע והמשיך שמי שלא שם לב לזה כנראה סובל מקטרקט. האפגניטיקה, הבחירות שאנו עושים בחיינו שיכולים לשנות את הביטוי הגנטי, חשובה לא פחות מהגנטיקה ולכן פסק שאריכות חיים ולא אריכות ימים היא המפתח.
האמת, שבשביל פתיחה שכזו היה שווה לצאת מהבית ביום שישי בבוקר ולהירטב בגשם התל אביבי.
למרות שהגעתי ספוגה ורטובה למרכז דוהל, קרסו הצליח לגרום לי לשכוח מזה שהגרביונים נרטבו לי לגמרי. בהומור, חן ובדיוק רב הבנתי למה הוא כנראה המומחה היחיד בארץ, לדבריו, שגם מדופלם בנושא עיכוב תהליכי הזדקנות. אין ספק שהוא מבין דבר או שניים או שלושה בנושא ושווה להקשיב לו. בייחוד כעת, אחרי המסע שלו עם אופיר פוגל , הנטורופת ומחבר הספר "לרקוד (גם) בגיל מאה", באוקינאווה שביפן, הנחשבת למקום הראשון בעולם במספר שנות החיים הבריאות לפי ארגון הבריאות העולמי.
על המסע של השניים ביפן הם סיפרו בהרחבה והקרינו תמונות וסרטונים, בעיקר של אוכל טעים ומגוון ושל רוכבי אופניים יפנים בני 106 שלא נס ליחם. זה לא היה כמו שסבא שלך תפס אותך פעם והראה לך שקופיות מהטיול באפריקה שלא היית בו. זה היה במידה הנכונה והלא מעיקה שבעיקר נתנה לך הצצה לעולם היפני שאכן מרגיש אחר לגמרי מזה המערבי.
אז מה יש בתרבות היפנית שאין לנו?
נראה שלא רק בעיניים המלוכסנות קיים השוני הגדול. התרבות היא לגמרי שם המשחק. "גורמי מתח יש בכל מקום" הסביר פוגל וטען שגם באוקינאווה יש אזהרות טייפון על גבי הקירות במלונות. ליפנים יש כנראה דרכים טובות יותר להתמודד עם סטרס. ביניהן, מנה את תרבות האכילה המוקפדת והמגוונת, החברותא שהיא חלק מהותי מהקהילתיות, החיבור לטבע, האמונה ולא בהכרח זו הדתית, המרחב האישי המוגן משולב באסתטיקה, סדר וקהילה מאוד מעורבת יחד עם "פינות השקט" (דוגמת טקסי התה, הקראטה והמדיטציה).
פרופ' יעקב רז, מומחה לתרבות יפן שחי בה במשך שנים רבות ומתרגל מדיטציה מזה חמישים שנה, סיפר על הספייס היפני. על הדרך שבה הצלם אלכס ליבק הצליח לזקק אותה לרגע אחד, שהקדיש עבורו בתמונה שצילם מלפני מספר שנים אחרי הצונאמי ביפן. היה זה רגע אצילי, התרגש לספר רז, בו נעמדו היפנים בסדר מופתי בטור בעל מרווחים שווים לחלוקת מים אחרי כל ההרס. "גם כשניסיתי לדמיין תמונה שכזו אצלנו", רמז ביותר מקריצה, "לא ממש הצלחתי, ולא בגלל הצונאמי".
"לכל זמן יש עת" ציטט רז את קהלת וטען, שבשביל היפנים זוהי לא סיסמא אלא אורח חיים. בגלל זה ביפן יש 72 עונות בשנה, הסביר, כל חמישה ימים מתחלפת עונה. "יש גם אפליקציה חינמית כזו" עודד להוריד, 72 seasons שמה. "תנסו", אמר, "אולי תבינו קצת את הלך הרוח היפני". ניסיתי, בכל זאת כישראלית גם אני אוהבת את הצירוף חינם וטכנולוגיה. אולם בתחילה האפליקציה הראתה לי רק את העונה ה-55 שהתרחשה לפני חודש, אך יש בה קסם שקשה להסביר. היופי שבפשטות האייקו (השירה היפנית המסורתית) יכולה לתמצת את זה כנראה טוב ממני.
אוכל, קדימה אוכל
כחובבת סושי מושבעת, את יפן תמיד ארצה לראות בצלחת. המנות המוקטנות, הסדר, היופי, העדינות בטעם, הגיוון, המקלות. ביננו, אם לא היו צוחקים עלי בבית, הייתי מעדיפה לאכול הכל עם מקלות. זה פשוט מוריד כמויות אוכל בצורה דרסטית, ולפעמים "זה כל הסוד" אומר פוגל, "תאכלו 80% מרמת השובע שלכם, את העשרים הנותרים לא תצטרכו באמת".
ובכל זאת, מה שמייחד את הצלחת היפנית מלבד לאורז זה קטניות אותם אוכלי מדי יום, בעיקר ממוצרי סויה, פטריות, חתיכות דג, פירות ים או חזיר לא גדולות, טופו (באוקינאווה, במפתיע, עשוי מבוטנים ולא מסויה), עלים ירוקים, מוחמצים או כבושים שונים, מיסו (בעיקר מרק), בטטה סגולה (יש דבר כזה!) שיכולה להיות מבושלת וגם מוגשת כקינוח, תה ירוק, גויה (מלון מר, ידוע כטוב לסוכרתיים, שלדברי קרסו עדיף כבר שתהיה לך סוכרת מאשר לטעום טעמו המר כלענה) ונאטו שהיא סויה מותססת עשירה בויטמין k2.
אין ספק שלא את הכל ניתן ליישם, אבל כנראה שאין יותר מדי גם מה להפסיד. אמנם, זה נכון שבקרב היפנים ישנה שכיחות גבוהה לסרטני הקיבה בעולם, אבל כנראה שאף אחד לא מושלם באמת. ועדיין, בדומה לסרדיניה שמחזיקה אף היא בתואר מצטיינת הבריאות בעולם בדומה ליפן, העובדה שיש לאדם סיבה לקום בבוקר והוא חי בתחושת משמעות, מצליחה לא רק לעלות את מעמדם החברתי של מאריכי החיים במקומות אלה, אלא גם לגרום לזקני השבט להאריך חיים בצורה מעוררת השראה. ביפן אף ישנו יום שבתון לכבוד מאריכי החיים. בארץ לעומת זאת, גם לסבתא שושנה בת התשעים ששרדה את המחנות, יש עדיין חשבון פתוח עם ביטוח לאומי שלא מספק לה את העזרה הנדרשת לה ביום יום. ככה זה אצלנו, המבוגרים צריכים להודות על מה שהמדינה נותנת להם. נראה שכבוד שמור רק למלכים וליפנים.
ואיך יראה העתיד?
קרסו סבור שתחום ההנדסה הגנטית נמצא בעידן החדש, והיום ניתן לשנות גנים ולהשתיל אותם בצורה טובה וטבעית יותר משבוצעה בעבר. "היום בחלקנו אנחנו ביונים עם שתלים וקוצבים שמאריכים חיים גם מבחינת חלקי חילוף. תרופה כמו מטפורמין או בשמה הנוסף גלוקופג' התגלתה כחומר מעכב הזדקנות, האנזים ראפמיצין גם מאריך חיים ב-% 30 אחוזים וניתן בינתיים רק למושתלי איברים עד אשר ימצאו מינון מתאים גם לאוכלוסיות אחרות".
פרופ' שי אפרתי, המוביל מחקר Reverse Aging בבית החולים "אסף הרופא", מחזיק בגישה ייחודית משלו שקולה נשאר מהדהד ברחבי האולם גם הרבה אחרי שכבר ירד מהבמה. בעולם אידיאלי, הסביר אפרתי, נרצה לעלות את כמות החמצן בנוזל הדם שלנו על מנת לחדש רקמות בגוף, בסגנון שמהותו אינו אנטי אייג'ינג אלא ריברס אייג'ינג. הוא כבר עשה זאת לתאי מוח, תאי כליות, ולזרימת הדם באיבר המין הגברי והראה כיצד יצירת כלי דם חדשים באמצעות טכנולוגית תאי לחץ משפרת את תפקודם של הפונים אליו ויוצרת התחדשות וצעירות לא בעכברי מעבדה אלא בבני אדם.
נראה שהבלתי אפשרי בחלקו כבר כאן. מה שנשאר הוא לא לחיות יותר מדי, אלא לחיות טוב יותר. זה אולי חשוב יותר מכל בטטה, סגולה ככל שתהיה, אבל יתכן שהיא תוכל גם לסייע לזה לקרות.
