הסופגניה האפויה שלי

הסופגניה האפויה שלי

הדבר הראשון שאני חושבת עליו בהקשר של סופגניות הוא אח שלי. בגיל 16, בתקופה ההזויה הזו של שלהי גיל הנעורים, כשכל תספורת חדשה אתגרה את הספרית (ידי המספריים של ג'וני דפ עדיין לא נכנסו לתודעה הציבורית), כשכל טריקת דלת פצעה את הקיר, כשכל העולם לא הבין אותי, החלטתי לפצוח בדיאטה (היו לי בערך 100 גרמים מיותרים בגוף, במקרה הטוב). אמי האומללה שקדה על הכנת מרק כרוב, או מאכל דלוח אחר, ושאר בני הבית סבלו בשקט מופתי. אבל לאחר כמה ימים, בדיוק כשהסרוטונין הגיע לשפל, אח שלי נקלע לקיוסק בית הספר, בדיוק באותה הדקה בה החלטתי להישבר, ולנגוס ביס אסור של חדווה מתוקה ושמנונית בסופגנייה הראשונה של חנוכה. ברגע הזה ממש, השתנתה מערכת היחסים בינינו לעד. מאז, לא יעבור ולו כסלו אחד ובו לא נזכרת הסופגנייה המיתולוגית שסימלה עבורו סבל של עם שלם, ובעבור מה?

סיפור הסופגנייה לא נשכח, אך טעמה מזמן כן. ייתכן ומאז לא טעמתי ולו אחת. הטראומה גדולה היא מלהכיל יחד שמרים, קמח, ריבה, כל שכן שמן לטיגון עמוק. כמובן שעוד כמה דברים השתנו מאז, ועולמי הקולינרי, המתיימר לבריאות, אינו שש לקבל לשורותיו חטא שכזה.

אז מה נשתנה החג הזה, אתם שואלים? אולי בגרות, אולי דרישת הדור הצעיר, אולי תת המודע שלי החליט שהגיע העת להניח לזיכרונות העבר, ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא כיום. אולי הגיע הזמן להתגבר על הפחד מסופגניות ולזרוק את הטראומה הזו לכל הרוחות? ואם כבר – אז בסטייל! בכל מקרה, בצעד אמיץ החלטתי לבדוק האם ניתן למצוא ברחבי העיר סופגניות בריאות. כלומר, כמה שפחות מזיקות.

חיפוש קל בגוגל הניב מידע לפיו כמה מאפיות החליטו להתחשב בחובבי הבריאות, אכולי רגשות האשם, והאוחזים בטראומות שונות ומשונות בכל הקשור לסופגניות, ומציעים גרסא אפויה של המאכל הלאומי החד שנתי הזה. החלטתי לבדוק על מה ולמה.

המאפיות שעלו לשלב הגמר הפרטי שלי הן מאפיית לחמים (6-7 ₪ לסופגנייה אפויה), קפה לואיז (7 ₪ לסופגנייה אפויה במילוי שוקולד או ריבת חלב), ובוטיק סנטרל (6 ₪). בבוטיק סנטרל מיהרו להסביר כי מדובר במעין בריוש המגיע במילויים שונים (וניל, קרם שוקולד, ריבת חלב ותות). את הסופגניות האפויות של לחמים נראה כי כבר בדקו וטעמו מכל כיוון ובכל עיתון או אתר אפשרי. והן אכן טעימות מאוד. מדובר בסופגניות אפויות על בסיס בצק בריוש עשיר בחמאה, שמגיע במגוון מילויים כמו ריבת חלב, ריבת תות ושוקולד.

אבל הפעם החלטתי להקשיב לרחשי לבי, ולדגום את אחד המקומות האהובים עלי – קפה לואיז, שיש לו גם סניף צפוני בחיפה.

הצוות הסימפטי קיבל את פני בחיוכים, הסביר לי על טיב המוצר (אכן סופגניות אפויות, עשויות מקמח כוסמין ובתוכן ריבת חלב ביתית, או ממרח נוטלה), העמיס לי בקופסאות את השלל הבריא, ושילח אותי לדרכי תוך ברכות חג שמח. הם בעצמם חטא מתוק! ואפילו בריא, כשחושבים על זה.

בחשש קל וברצינות תהומית, המדגישה את חשיבות המעמד, התיישבתי בביתי, בשקט מוחלט, על מנת לבחון הכצעקתה. בחרתי בגרסת הריבה ונכונה לי הפתעה – הסופגנייה, שטעמה גם כאן מזכיר בריוש (ובריוש, לעומת סופגנייה, גורם לי לרייר באופן מיידי, עוד מימי "כפות תמרים" המיתולוגית), הייתה פשוט טעימה. אפילו טעימה מאוד. בואו נשים את הקלפים על השולחן: התענגתי עליה כהוגן. יש סיכוי ממש טוב שגם סייעה לבלוטות הטעם שלי הידיעה שהן עשויות מקמח כוסמין, החביב עלי ביותר.

האם נמצאה התרופה לטראומת הנעורים שלי? גם סופגנייה, וגם בריאה? הללויה! עכשיו נותר לי לבדוק מה שאר בני הבית יגידו על הגרסא החדשה והמשופרת לחטא המתוק והשמנוני הזה. אה, ולשלוח אחת כזו לאח שלי…

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו