החגים – הדור הבא

צילום: pixabay

החגים – הדור הבא (בהשראת הרמב"ם)

ממש קל לי לדמיין, מסיבת עיתונאים אי שם אחרי ד' תתצ"ה  (1135) תאריך משוער לגיחתו של איש האשכולות הזה אל העולם ותהרגו אותי אם אני מבינה את פשר התאריך…
הוא בוודאי ישב לו שם, עטוי בגלימתו הלבנה, עשרות, אולי מאות מאמינים/מעריצים סובבים אותו והנה אחד אמיץ, מפנה לעברו מיקרופון מחרס ושואל אותו את שאלת מליון הזוזים: "אילו היית צריך לבחור טיפ אחד, מבין כל אלה אותם אתה נושא באמתחתך, בנושא מזון ובריאות, מה הוא היה?"
וידידנו, רבי משה בן מימון,היטיב את אחיזתו במיקרופון הכבד וענה בלא היסוס: "איכלו מעט".
לא שילובי מזונות, לא ספירת קלוריות, לא צמחונות וגם לא טבעונות. שתי מילים שמקפלות את הסתירה המוחלטת של חיינו, בעת הזאת.

עדיין לא ייבש החלב (כמשל…) של החופש הגדול, על שלל היציאות, הבילויים והפיתויים וכבר אנחנו קופצים ראש שוב, אל בריכת המזון, שלא לומר עיסת המזון, שמרכיבה כפאזל בעל אלפי פיסות: להלן: החגים…
ועכשיו בואו ונודה בכנות: אילו שולחן החג היה תלוי רק בך. מה היה עולה עליו? נכון שזה בערך עשירית ממה שיהיה עליו דהפקטו? אז למה זה קורה?

התשובה היא פשוטה ביותר. אנחנו חוששים ממה שיאמרו עלינו: קמצנות, עצלות, לב קפוץ ומה לא. ואני אומרת שכדאי להתייחס לכל תקופת החגים כך: ראשית, לעטות עלינו אפוד מגן, מפני כל מה שנכנס לקטגוריה של: 'מה יגידו'. לפנות רובריקה חדשה: 'לא מעניין'.

והרי תמיד יגידו: טוב, רע, נבזי, מפרגן, אכזרי ועוד שלל שמות תואר שמיותר להיכנס אליהם. ושנית: להיות בהקשבה למילה ולאיכות ששמה: בחירה. מה ייכנס לי לפה, לנשמה, לחיים… בואו נאמר כמה מילים על הטרחה הקשורה בהכנה של כל קילוגרמי המזון הללו, והרי היומיום שלי לפחות, טרוד ומוטרף ואני מגיעה אל החגים על שמונה (אפילו לא על ארבע), ארבע שנות לימוד, אינטנסיביות בטירוף, במכללה בכרכור שם למדתי נטורופתיה, השאירו אותי ספוגת ידע שלא יסולא בפז, אך מותשת מדי. בואו לא נשכח גם הורות, בית, עבודה, כתיבה … והנה: ללבוש לבן, להיות חגיגית, אופטימית, מסבירת פנים ולפתוח שולחן בן 10 מנות? סליחה – זה גדול עלי וכמוני, עוד אלפים, שלא לומר מיליונים של נשים, שרצות ומתרוצצות סביב זנבן על מנת להיות, אמא, רעיה, אשת קריירה, או בעלת קריירה בבית (לא פחות תובעני ואולי אפילו יותר), קצת ספורט, טיפוח, חצי תחביב…. אז אני מזמינה את כולנו לאירוע מתגלגל ששמו בישראל: חגים של שפיות, תחת מטרייתו של הרמב"ם שהיה איש חכם ועל כך אין עוררין.

פחות מנות, ללא טיגון, קינוח שהוא פרי ואז מוטב לאוכלו בתחילתה של הארוחה, הכל על מנת שנוכל לקום משולחן הסעודה, בתחושה שלא הובסנו (שוב) על ידי האוכל ולמקטרגים שאומרים: נו, רק פעם בשנה, מסורת, רגשות של המכינות ועוד, לכם אענה שפעם ספרתי ימי חול במדינה הזאת. יצאו לי בערך שניים ורבע כאלה. כשנכנסים לטראנס של אכילה, יודעים רק איך זה מתחיל ולא איך זה נגמר.

איך לעשות את זה?

עבודת הכנה: מתקשרים את המסר החדש למעגלים הקרובים וגם לרחוקים, מעבירים מתכונים בריאים, תנו לי לתת לכם במתנה כלל אצבע גורף שמתאים לכל מאכל: כפית שמן. לא צריך יותר. חיסכון בקלוריות (סליחה על המילה, היא כל כך פיפיטיז…), בסתימה של עורקים, בתחושות קשות ומכאיבות של מערכת העיכול שלנו שגם כך, מסכנה…

אז למי שנשאר עדיין איתי ורוצה לעבור את החגים בסוג של שלום, כמה רעיונות לשימושכם

1. לא כדאי לצום בימים של ארוחות כבדות. איכלו כרגיל, אולי צמצמו מעט את ארוחת הצהרים, אבל תאכלו משהו בין הצהרים לארוחת הערב הכבדה. ממש לא כדאי להגיע ל'איזור האסון' – מורעבים.

2. כפי שכבר הזכרתי קודם לכן: פיתחו בפרי. נשנוש של רימון, למשל הוא ממושך, מעסיק את הידיים ועל הדרך מעניק לגוף אנטיאוקסידנטים, משפר את העמידות שלנו 'לחטוף' מחלות וגם 'מגהץ' קמטים על הפנים. אגב, התרמית כאילו ברימון יש תרי"ג גרגירים התבררה במערומיה כשפעם, לא התעצלתי, ספרתי ומצאתי רק כמחצית מהגרגירים המובטחים. רציתי להתלונן, אבל אלוהים היה בדיוק עסוק … הערה קטנה: חולצות לבנות ורימון, איך לומר, לא כזה מסתדרים. אז או סינורי ניילון חד פעמיים או להימנע, לא בא לי על מצפוני, לפני יום כיפור, גדודים של חולצות לבנות יקרות ומוכתמות…

3. מנה ראשונה, אחת. נשמע הגיוני, אבל לא קורה. ולא נורא אם דודה נחמה, לא תרצה את המנה הזאת בדיוק, יש מספיק אוכל גם אחרי כן…

4.  הקשבה למנגנון הרעב והשובע. דבר חשוב, מודה – אצלי הוא מת לעד, בגיל 3, שם התחלתי להשמין. תכננו מה שווה לאכול ועל מה אפשר לפסוח. פגיעה ברגשותיהם של אלה שהכינו, הינה בעיה שניתן לפותרה בקלות: שננו את הסיסמה: אני לא נגדך – אני בעדי…

5. דגש על ירקות, הסתכלו בצלחת שלכם – היא אמורה להיות 75% ירקות והיתר – לפי חוש ההומור שלכם (מי שאוכל בשר בלילה, יש לו לכל הדעות סוג של הומור…)

6. ולשוס שלאחריו בוודאי תמליצו לאשפז אותי הרחק במקום סגור ומרופד: פיסחו על פחמימות. לא צריך. הן הערמומיות הללו שגוררות אותנו לעוד ועוד. אז מה כן שאלתם? מנת דג קטנה, ירקות, חיים, מבושלים, פרוסת תפוח בדבש (תשתדלו לא לעשות את זה כמוני בימים הטובים: דבש עם קצת תפוח), רימונים כפתיח, מה רע?

7. כדאי לדאוג גם לתכנים שמעבר לאוכל, למשל קפסולת זמן, לחלק למשתתפים דפים יפים ומקושטים, כל אחד יכתוב מה הוא מאחל לעצמו בשנה המתברכת עלינו, מגלגלים, מכניסים לבקבוק שיפתח בשנה הבאה. (ולאלה שאינם כותבים בחג, אפשר להכין מראש, להביא לסעודה המשותפת ויחד לקפסל בבקבוק). אם אתם עשירים ממש ומחפשים מתנה לראש השנה, קנו לכל מתארח נעלי ספורט וצאו יחד להליכה קלה לאחר הארוחה, לא, ממש לא חייבים לנשנש עוד מאות קלוריות בצורה של פיצוחים ושוקולד…

ואם אתם שומעים מירמור מתחת לפני השטח – צדקתם. אני קצת ממורמרת. כמויות האוכל המטורללות הללו מעמתות אותי עם הבעיה הכי חמורה בחיים שלי: שליטה באכילה מדויקת ונכונה. אבל הבטחתי לעצמי שהשנה, אני לא יוצאת מחודש ספטמבר עם גרם יותר מאשר נכנסתי אליו. אני והמשקל שלי יידעו…
שתהיה לכולנו שנה נהדרת, של הגשמת חלומות והכי חשוב: בריאות.
ולמי שמתעקש על קינוח, זוהי אופציה חגיגית, טעימה ואינה מפוצצת בקלוריות ואם כן, אזי הן לפחות ממקור בריא….

עוגיות טחינה ודבש – המתכון הסודי

משתתפים:
כוס טחינה גולמית (מלאה ומהסוג שקיבל 'הכשר')
2/3 כוס סוכר חום
2 כפות דבש
כפית אבקת אפיה
2 ביצים
מעט גרידת לימון
מעט גרידת אגוז מוסקט (הוא עלול למסטל – אזי – בעדינות, או לא – לשיקולכם…)
מעט מלח
מעט קינמון
100 גר' – גרעיני דלעת, גרעיני חמנייה ושלל אגוזים, טחונים גס כולם במעבד מזון.

אופן ההכנה:
מערבבים את כל המשתתפים, ואז בעזרת שתי כפיות, יוצרים עוגיות ברווח אחת מהשנייה, על נייר אפיה ומכניסים לתנור שחומם מראש ל – 150 מעלות. מוציאים מהתנור, לאחר כ – 30 דקות או כשהעוגיות משחימות. להוציא את העוגיות רק כשהן מתקררות.
17. שיהיה לכולנו חג שמח, נעים ובריא.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו