היפנית בתפריט טבעוני חדש

מסעדת בזל היפנית היא מסעדת סושי ודגים היושבת בתל אביב. כחלק מהטרנד הטבעוני השוטף אותנו לטובה, השיקה המסעדה תפריט טבעוני חדש, שמאחד את המנות הטבעוניות בתפריט לנוחיות המשתמש, וגם יצרה מנות מקוריות האוספות את תרבות הקולינריה היפנית על טהרת הצומח.

המסעדה שלא הפכה טבעונית כולה, אלא מגישה פירות ים ודגים לצד התפריט הטבעוני, משפקת אפשרות נגישה הן למי שמעונין בארוחה משולבת למען שלום בית, והן למי שמעונין בארוחה יפנית מסורתית מחומרי גלם איכותיים, רק שתהיה טבעונית.

הארוחה היתה מלווה בשלל סמלים יפניים, ושילבה בין מספר מרכיבים שכל אחד מהם עשוי לתת מענה מצוין כתחליף לכל טבעוני שוחר בריאות באשר הוא. לדוגמא, נתחי הטופו הרכים ומלאי הטעם הוגשו לצד פטריות בכל מיני צורות, על מצעי אצות מכל הסוגים. ארוחה שלמה ומזינה, וטעימה ביותר.

פותחים בשיכר שזיפים

צ'ויה הוא שיכר שזיפים יפני מסורתי, שלמדתי להתענג עליו כבר לפני שנים, לצד סושי ומנות יפניות אחרות. זהו שיכר משכר, ואולי זהו סודה של ארוחה יפנית טובה? לא בטוחה… סאקי בכל מקרה הפעם לא היה כאן, כדי להרגיש בכל זאת את טעמו של האוכל המוגש לנו. את הצ'ויה הגישו בבקבוקים אישיים עם שזיף שיכור במיוחד שהתחבא בסופו.

פריחת עצי שזיף (צילום: tumblir)

פתחנו בהיג'יקי – סלט אצות שנראות כמו נודלס, וטעימות במיוחד. הסלט מעוטר בטוב טעם עם נבטי חמניה עם בוטנים. אין להן את טעמן של האצות לחוששים מכך, אלא מומלץ להתנסות, כי זוהי מנה מיוחדת ומזינה כאחד. הסלט הוגש קר כמובן, אך האצות בושלו והוכנו בטמפרטורה חמה- מהות התזונה המזרחית הדוגלת בחימום המזון לשם מערכת עיכול חמה.

בד בבד עם הסלט, הוגשו לנו גיוזות, שזוהי אהבה גדולה ומיוחדת של כותבת השורות האלו. גיוזה היא כיסונים, כמו בכל תרבות אחרת – אמפנדס, מומו, קראפלעך, וון-טון וכדומה, שהם בעצם בצק מסוגים שונים, מהקמח הנפוץ באותה ארץ, במילויים שונים. יש הממלאים בהם בשר, יש הממלאים בהם ירקות, וגם המילוי בעצמו מאודה/ מבושל/ מטוגן בהתאם לתזונה הנפוצה באותו המקום. במזרח הכיסונים לרוב עשויים מקמח אורז, שהוא קמח עדין יותר עם מרקם נוח יותר לאידוי, ולרוב הם אכן מאודים. כשטיילתי בהודו לפני שנים, נחתי בכפר פליטים טיבטי בפזורה הדרומית, לא מהמוכרים בצפון. בכפר חיו הפליטים הטיבטים בצניעות ובחיים מאוד פשוטים, קרובים מאוד לאיך שחיו בארץ הולדתם. הכפר עטף את מקדש הזהב, שבו היו המוני נזירים בודהיסטים בכל הגילאים, כולל בית ספר ופנימייה לילדים ונערים. התארחנו בבית ההארחה היחיד בכפר, שבקומה הראשונה שלו היתה מסעדה קטנה שסיפקה לנזירים אלו ארוחות שכללו אך ורק את הכיסונים האלו בשם מומו. הצטרפתי אליהם יום אחד להכנות וישבתי וגלגלתי בצק רך ואוורירי לסהרונים שמולאו באהבה במילויים שונים והונחו אחר כבוד במתקן האידוי הענק. מכל אלו, אחרי סיור בין נבכי המטבחים בהם הכינו כיסונים אלו בכל העולם, גיוזה היא ללא ספק, הטעימה ביותר מכולם, אולי מדובר במילוי, אולי בשל השם, ואולי כי יש משהו במתכון שמייחד אותה מהאחרות. כאן, טעמן היה חלומי. המילויים היו פטריות שיטאקי, בטטות, ירקות שורש, ברוקולי ונבטים, והכל על מצע של כרוב כיאה למנות אסייאתיות (מי שחושב שהכרוב הוא קישוט טועה בגדול, הוא מעדן את מרקמן של הפחמימות, ומרענן את הפה במרקם מצנן ומלא סיבים).

סלט היג'יקי (צילום: באדיבות יח"צ)

המנות העיקריות סובבות את הסושי

המנות העיקריות הוגשו אחר כבוד לשולחן. חוץ ממגש הסושי המשובח הוגשו מנות עיקריות נוספות, אבל בואו נפצח בסושי. הסושי היה מורכב ממרכיבים יצירתיים וצבעונייים, מה שנתן הרגשה שלא כמו בסושיות אחרות, ששם בעיקר מוציאים ושולפים את המרכיבים מגלילי האצות והאורז לטבעונים – כאן רק הוסיפו ושיבחו. בטטות, פטריות שיטאקי, קאנפיו- דלעת כבושה לצד הגזר, המלפפון והבצל הירוק עם זיגוגי שומשום לבן ושחור. בעבר היו כורכים את האצה והסושי סביב דגים באיי יפן כדי לשמור על טריותם, ולפתע נולד המאכל המוכר. כיום, הסושי קיבל טוויסט מעניין, כמאכל בריא ושלם (מאוזן בריאותית ותזונתית), הן בעצמו, על שלל מרכיביו, והן עם התוספות כגון וואסאבי (שורש חזרת), רוטב סויה וכמובן ג'ינג'ר כבוש. כאן היה המקום בו הדגישה המלצרית כי המסעדה לא הפסיקה להגיש דגים ופירות ים כמיטב המסורת היפנית, אלא בחרה לשלב, כפי שעושים בשאר התחומים כיום בחברה שלנו, את העבר עם העתיד, ולשלב מנות שאינן מכילות חלבון מן החי, ועם זאת, עודן יפניות כמיטב המסורת. אישית הכי אהבתי את סושי בזל – 8 יחידות של סושי עם שיטאקי, מלפפון ובטטה עטוף באבוקדו! שבבי הטמפורה אינם מכילים ביצים, אל דאגה, אך ישנו ויכוח בריאותי סביב זה, אז אם בחרתם להתפנק בערב כזה, או להפוך את הסושי לארוחת הצהריים שלכם מדי יום- זו השאלה.

לצד מגש הסושי שליווה אותנו עוד זמן רב, אפילו אחרי הקינוח (כן, כן…), נהנינו מיאקיטורי – שיפודי טופו רכים במרינדה, לצד שיפודי ירקות על הגריל עם פטריות, קישואים, בצלים ועגבניות שרי. זו מנה משגעת, שהרטבים בה הם הסוד, ונראה שלצד הסושי היא בהחלט מניחה את הדעת, גם לחובבי המזון הבסיסי יותר שביננו. לצידן נח סלט אטריות שעועית נוסף שעליו מגוון תוספות: פטריות שיטאקי, ירקות מוקפצים ונבטים, והכל ברוטב חמצמץ בשם ווארישיטה.

יאקיטורי פטריות וטופו (צילום: באדיבות יח"צ)

קינחנו בקינוח שבני המקום מאוד התרגשו ממנו, לי הוא היה טעים (!) אבל אפשרי להציג עוד קינוחים מדליקים בעתיד לצידו. מדובר בארטיק ביתי מפירות עבודת יד של "תמרה", וישנם כמה טעמים אקזוטים במיוחד שהחלפנו בינינו בהנאה רבה. סורבה המלון והאננס סגר את הפינה, ולחובבי הקפה, ישנו קפה הפוך על בסיס חלב שקדים או סויה לבחירתכם- ממש אחרית הימים שכבר נהיית די נפוצה לאחרונה.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו