אוכל מקומי בירדן (חלק א')

התחלנו ברגל שמאל. את כל הדרך למעבר הגבול בילו סעיד וירמוכּ בלספר לי שאי-אפשר לצפות את התנהגות הירדנים. הם לא הפסיקו להגיד שבגללי יעשו לנו בעיות ולא יעבירו אותנו. צחוק הגורל היה שבסופו של דבר אותי העבירו ודווקא את סעיד, שנסע כבר מאות פעמים לירדן, עיכבו הירדנים כי שמו דומה לשם של איזה מבוקש ירדני (שצעיר ממנו בשלושים שנה).

כך בילינו ארבע שעות במעבר הגבול. בנסיעות לחו"ל ארבע שעות זה ממש לא הרבה זמן לבירוקרטיה, אבל לנו היה רק יום אחד ובערב אני צריך לחזור ללמד קורס בנוה איתן. אנחנו הרי לא עוברים חצי עולם, החו"ל שרצינו להגיע אליו הוא ממש כאן, על ההרים ממול לבית.

המסע הקצר הזה היה חלק מפרויקט השנה המקומית שלי ("האתגר המקומי"), רציתי לראות מה בדיוק אוכלים פה, מהצד השני של הגבול. כל יום, כשאני יוצא לעבוד או ללמוד, אני רואה את הזריחה מעל הרי הגלעד, כל-כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק.

מה מגדלים שם? איך חיים שם? ומבחינתי הכי חשוב, מה אוכלים שם?

ובאמת, הקרוב הזה הפך בארבע שעות שחיכינו במעבר ליותר ויותר רחוק. כשנסתיים המשבר הדיפלומטי והסכימו לשחרר את סעיד כבר היינו באפיסת כוחות, אין יותר מתיש מבירוקרטיה. החלטנו בכל זאת להמשיך ולטעום מעט מהצד השני. כשנסענו בבקעת הירדן הירדנית היה חם, לח ואביך, החלונות היו פתוחים. כולם שתקו בניסיון לעכל את ארועי המעבר.

רק מידי פעם צלצל הטלפון של סעיד עם עוד קול ממשרד החוץ שרוצה לדעת מה קרה. קשה להתעלם מהעוני וההזנחה בצד הירדני, ממש קרוב, אך חמישים שנה אחורה בזמן. אחרי כחצי שעה, פנה סעיד מזרחה והתחלנו לטפס על ההרים, היה עדיין נוף מדברי אבל הסתמן שינוי אווירה, נסענו וברקע בקול, צלילי העוד של Naser Shamma, ממש כמו בסרט.

ירדן היא ארץ גדולה, אך רק 10% משטחה מתאימים לחקלאות. אזור הבקעה הוא האזור החקלאי המרכזי של ירדן, שרוב שטחה הוא מדבר צחיח. מאזור זה מגיעים רוב הירקות שצורכים הירדנים וגם פירות ההדר. מצד שני זו גם החצר האחורית של הממלכה, המקום מרוחק מהמרכז, לא זוכה לטיפול והעוני רב. בשנים האחרונות חלה התפתחות גדולה בחקלאות המקומית, ומאות חממות הופיעו לאורך ציר הנסיעה בבקעה.

המעבר מחקלאות "בעל" לחקלאות "שלחין"

זהו שינוי משמעותי למדינה דלת משאבי מים, מכיוון שהשינוי מאיץ את המעבר מחקלאות "בעל" של גידולים מקומיים, לחקלאות "שלחין" שמבוססת על זמינות של מים ועל ההגנה שמספקות החממות. בשביל מי שעוסק באוכל מקומי התהליכים האלו מהווים בעיה, כי הם מנתקים את החקלאות מהמקום. פעם מרכיב חשוב בחקלאות היה האקלים המקומי שאפשר או מנע גידולים מסוימים, אך כיום ההבדלים האלו מטשטשים כשאפשר "לשלוט" באקלים ולגדל כל דבר בכל מקום וכמעט בכל עונה. כך הולכת ומטשטשת הזהות המקומית. למזלי, בירדן זו רק תחילת הדרך של התהליך ועוד אפשר ללמוד רבות על מה שהיה כאן לאורך ההיסטוריה.

טיפסנו בנסיעה אל רמת עבר הירדן. לאחר העלייה, מגובה מסוים, מתחילים להבחין בעצי פרי שונים. האזור הזה הוא אזור חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף, והוא גבוה באופן יחסי לסביבותיו. לאורך הדרך פזורים רוכלים המוכרים את מרכולתם המקומית – תפוחים קטנטנים שזה עתה נקטפו, צימוקים שיובשו בבית (עם גרעינים), דבלים שנראות שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים וגולת הכותרת– זיתים טריים שנמסקים עתה. לצד דוכני הזיתים ניצבות מכונות קטנות לדפיקת הזיתים, אם תרצו תוכלו מיד לכבוש אותם כשתגיעו הביתה. אם לא, תוכלו לקחת את הזיתים לאחד מבתי הבד העמוסים שנמצאים בצידי הדרך, שם אוצרים מהם שמן זית טרי.

טיפוס נוסף הביא אותנו לעיר הבירה של האזור – העיר ג'רש, שנטועה לה בהרי רמת עבר הירדן, שעה וקצת נסיעה מהגבול. עיר עתיקה, עם היסטוריה מתקופת הפרה-היסטוריה. גם לאורך רחובות העיר מוצבים דוכנים עם סחורה, בעיקר ירקות, טנדרים פתוחים מציעים ירקות ופירות לעוברים ולשבים. אצל הקצבים הבשר היחיד שמצאנו היה בשר גדי, הדבר מפתיע ולא מפתיע – מפתיע, כי בישראל קשה מאוד למצוא בשר גדי למאכל, לא מפתיע, כי גדי הוא החיה שהכי קל לגדל אותה באזור שלנו. בירדן באמת האפשרות היחידה היא לגדל את הבשר שצריך להשקיע הכי פחות משאבים בגידולו.

כמו שכבר הזכרתי קודם, היה יום חם. כמונו, גם הירדנים הם חמי מזג, במרכז השוק החלה מריבה גדולה שגררה לתוכה עוד ועוד אנשים. צעקות, ידיים מונפות. אנחנו כמובן התרחקנו, והתחלנו להתקדם אל עבר מסעדה שסעיד המליץ עליה.
המשך יבוא…

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו