כיצד מצליח מלך הפירות – הרימון, למנוע טרשת עורקים

צילום: 123RF

אין פרי שראוי להיות מלך הפירות יותר מפרי הרימון, ואכן תואר זו הוענק לו מרגע בריאתו והגיעו לעולם כשלראשו כתר יפיפה. עמים רבים בעת העתיקה ובמיוחד ביהדות העניקו לרימון יחס מלכותי. הרימון הוא אחד משבעת המינים והוא מסמל ברכה, שפע, פריון, חכמה ויופי.

בנוסף ליופיו ולערכיו הסמליים הוכר הרימון על ידי עמים רבים כצמח בעל סגולות ריפוי רבות. הרמב"ם הזכיר אותו כצמח ריפוי למצבי חולי שונים. ואכן, היום יודעים שהרימון מכיל כמות גדולה של רכיבים תזונתיים איכותיים, בין היתר, כמה נוגדי חמצון עוצמתיים מאוד (פוליפנולים ממשפחת הפלבנואידים). כמה רופאים וחוקרים ישראלים הקדישו לרימון תשומת לב מיוחדת ובצעו מחקרים רבים על הקשר שלו לשורה של בעיות בריאות, כמו מחלת הסרטן ומחלות לב וכלי דם. בכתבה זו ארחיב את הכתיבה על מחקריו של פרופ’ מיכאל אבירם, מנהל המעבדה לחקר ליפידים בפקולטה לרפואה של הטכניון ובמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה.

לפני שאכנס לנושא זה, תחילה ברצוני להרחיב את הכתיבה על שלושה מושגים שכולנו נתקלים בשמם על בסיס יומיומי: רדיקלים חופשיים, חמצון ונוגדי חמצון. למדתי שאומנם  הציבור מכיר שמות אלה אבל הרוב לא באמת מבין לעומק את משמעותם. הבנה זו חשובה להבנת כתבה זו.

רדיקל חופשי – זהו חלקיק אטומי או מולקולרי, עם מספר אי-זוגי של אלקטרונים,  מצב זה על פי רוב אינו יציב כימית. לרדיקל החופשי יש "שאיפה אחת בחיים" – להגיע למצב של איזון. כדי ש"שאיפתו תתגשם" הוא חייב להשלים את האלקטרון שחסר לו,  והוא עושה זאת באמצעות תקיפה של מולקולות/ אטומים וגניבה של אלקטרון אחד עבור עצמו.  כלומר, הרדיקל החופשי הוא גנב של אלקטרונים.

חמצון – זהו השם שניתן לתהליך גניבת האלקטרון. חמצן הוא הגנב הראשי, העיקרי והמסוכן ביותר הקיים בטבע. החמצן אוהב לגנוב אלקטרונים ממולקולות אחרות ולהרוס אותן והוא עושה זאת ביעילות רבה. לכן הוענק לו "הכבוד המפוקפק"  שכל התהליך ההורס הזה יקרא על שמו.
תא שהותקף ונגנב ממנו אלקטרון מפסיק לתפקד ומת. ככל שיותר תאים מתים באיבר מסוים, תפקודו הולך ונפגע. פגיעה מצטברת מובילה להתפתחות של מחלות רבות. למשל: חמצון של הכולסטרול "הרע"  גורם  לטרשת עורקים וכל תהליך הזדקנות הגוף הוא  תוצאה ישירה של תהליך החמצון.

תהליכי החמצון ויצירת הרדיקלים החופשיים קורים כל הזמן כחלק מחילוף החומרים הטבעי של הגוף. חלק מהרדיקלים החופשיים מגיעים מהסביבה החיצונית  שלנו כמו: קרינה, זיהום אוויר, חלק מהמזון (מזון חרוך, שמן שרוף ועוד), תרופות, ועוד. גם מתח נפשי גורם לייצור מוגבר של רדיקלים חופשיים.

נוגדי חמצון (נוגדי רדיקלים חופשיים) – חומרים בעלי אלקטרון עודף (כמו גלגל רזרבי) שמיועד להיתרם לרדיקל חופשי.  נוגדי חמצון חזקים מחזרים אחרי רדיקלים חופשיים כדי להעביר אליהם את האלקטרון. רדיקל חופשי שמקבל אלקטרון מגיע לאיזון כימי ולכן איננו צריך יותר לגנוב. משמעות הדבר היא  נטרול הרדיקל החופשי. כלומר, נוגדי חמצון מונעים את תקיפת התאים בגופנו ובכך מצילים אותם מהרס.

גופנו נמצא במלחמה בלתי פוסקת ברדיקלים החופשיים. נוגדי החמצון מהווים את  כלי הנשק העוצמתיים ביותר שיש לו כדי לנצח במלחמה זו. לכן, הוא חייב לקבל אספקה יומיומית, שוטפת של כמות גדולה מאוד של כלי נשק איכותיים- נוגדי חמצון. חובתנו לספק לו אותם.

עולם הצומח הוא הספק היחיד לנוגדי חמצון

הצמחים (ירקות, פירות, נבטים, עלים) מכילים אלפי  נוגדי חמצון מסוגים שונים. העוצמתיים מבניהם נקראים פלבנואידים והם  המעניקים לצמחים את צבעם.  קיימים  כ- 5,000 סוגים שונים של פלבנואידים. במגוון רחב של צבעים. כל צבע מעיד על תכולה שונה של ויטמינים ונוגדי חמצון ואת כולם גופנו צריך. זאת הסיבה שבגללה חשוב מאוד להקפיד לאכול כל יום לפחות חמישה סוגים של ירקות ופירות בצבעים שונים.

התמחות ספציפית

גופנו נחשף יומיום לאלפי סוגים שונים של רדיקלים חופשיים. כל סוג  "מתמחה" בגניבת אלקטרון ממולקולות מסוימות. "רדיקל חופשי מסוים לא יכול לגנוב "מכל הבא ליד". כלומר, לכל סוג קיימת היכולת לפגוע רק בסוג מסוים של מולקולה בגופנו.

ומנגד, כל סוג של נוגד חמצון  "מתמחה" בהגנה מפני רדיקל חופשי אחר. לא כל נוגד חמצון יכול לנטרל כל רדיקל חופשי שנקלע בדרכו.

חייבת להיות התאמה כימית בין נוגד חמצון לרדיקל חופשי כמו התאמה שיש בין שני חלקי פאזל. רק כשיש התאמה כזו, נוגד החמצון יצליח  להעביר את האלקטרון העודף שלו אל הרדיקל החופשי.

כדי שגופנו יוכל  לנטרל את כל אלפי הרדיקלים החופשיים, להם מבנה כימי השונה זה מזה, חייבים לספק לו גם אלפי נוגדי חמצון במבנה כימי שונה שימצאו את הרדיקל החופשי הדומה להם ויעבירו אליו את האלקטרון העודף שלהם.

כיצד מתרחשת טרשת עורקים?

בדם זורמים חומרים רבים הנחוצים לקיום גופנו , כמו למשל, הכולסטרול על כל סוגיו. אבל  לצערנו  זורמים בו גם רדיקלים חופשיים אשר "לא נחים לרגע" וכל הזמן רק  מחפשים ממי הם יכולים לגנוב אלקטרון. סוג אחד של  רדיקלי חופשי  "מחפש בנרות "רק את המולקולה של הכולסטרול "הרע" (ה- LDL ) כי המבנה שלה מתחבר אליו כמו פאזל ולכן רק ממנה הוא יכול לגנוב אלקטרון. כולסטרול "רע" שהותקף על ידי רדיקל חופשי,  ניזוק קשות, יוצא מכלל שימוש ושוקע בעורקים. כולסטרול כזה נקרא כולסטרול מחומצן. הנטייה של הכולסטרול המחומצן לשקוע בדפנות העורקים גדולה במאות אחוזים מזו של כולסטרול שאינו מחומצן. השקיעה של הכולסטרול היא לא באשמת הכולסטרול, אלא באשמת הרדיקל החופשי שגנב ממנו את האלקטרון.

כדי למנוע התפתחות של טרשת עורקים אנחנו צריכים שבדמנו יזרום נוגד חמצון מסוים שהמבנה שלו מתאים במיוחד לרדיקל החופשי שמחמצן את הכולסטרול. נוגד חמצון מסוים זה מצוי בשפע בפרי הרימון ועל יכולותיו המרשימות במניעה של  חמצון הכולסטרול למדו במדע ממחקרים רבים.

מחקריו של פרופ' מיכאל אבירם

במשך למעלה מעשור חקרה ביסודיות קבוצת חוקרים בראשותו של פרופ’ מיכאל אבירם את הקשר בין הרימון לטרשת עורקים. תוצאות המחקרים הוכיחו קשר ברור בין צריכת רימון להקטנת הסיכוי לטרשת עורקים. מבין עשרות המחקרים בחרתי לציין כאן שניים.

במחקר אחד, עכברים שסבלו ממצב חמור של טרשת עורקים (חסרי אפוליפופרוטאין E) קיבלו במשך 11 שבועות מיץ רימונים בכמות שוות ערך ל-200 מ"ל ליום לאדם במשקל 75 ק"ג. התוצאות: נמצאה ירידה של 45% בחמצון ה- LDL ובמקביל גם ירידה ב-30% בגודל הנגע הטרשתי, בהשוואה לנגע הטרשתי בעכברים שבקבוצת הביקורת.

במחקר השני שתוצאותיו המרשימות הן גם מרגשות, כי הוא בוצע על בני אדם  שסבלו מהיצרות של עורק הצוואר . החולים שתו כוס מיץ רימונים ליום למשך שנה. התוצאות: 1. חלה ירידה משמעותית בגודל הנגע הטרשתי . 2. חלה ירידה בכמות ה- LDL המחומצן. 3. חלה ירידה בערכי לחץ הדם. (במחקריו של פרופ' אבירם נמצא כי הרימון מוריד גם ערכי לחץ דם).

פרופ' אבירם לא הסתפק בתוצאות המרשימות והמשכנעות האלה והמשיך לחקור במטרה לגלות כיצד בדיוק קורה הקסם הזה, מהם החומרים ברימון שעושים זאת ומהו המנגנון הפיזיולוגי. אחרי שנים של מחקר הצליח פרופ' אבירם במשימתו. הנה לפניכם מה שהתגלה:

נמצא שבדם שלנו יש אנזים מיוחד שנקרא פאראאוקסונאז (PON1) שנוטל תפקיד חשוב בעבודת הכולסטרול "הטוב" ה-HDL  שמפנה את הכולסטרול "הרע" ה- LDL  שהתחמצן ושקע בעורקים, אל הכבד ושם הוא מפורק. מסתבר שאת עבודת הפירוק מבצע בפועל האנזים פאראאוקסונאז.
פרופ'  אבירם מצא, כי נוגדי החמצון הייחודיים לרימון (הפוליפנולים), מהווים כוח עזר לפעולתו של אנזים הפאראאוקסונאז ומשפיעים על זירוז ושיפור פעילותו באמצעות 4 פעולות;

1. מסייעים בהפחתת חמצון הכולסטרול.
2. מסייעים בסילוק הכולסטרול מדפנות  העורקים.
3. מסייעים בקשירת האנזים הפאראאוקסונאז לכולסטרול הטוב ובכך בעצם מגבירים את פעילותו.
4. מסייעים בשפעול הגן המייצר את אנזים הפאראאוקסונאז ובכך מעלים את כמותו בדם.

פרופ' מיכאל אבירם מסכם את אחד ממאמריו המדעיים בדברים הבאים: "הראינו כי לשתיית מיץ רימונים יש השפעה מעכבת חמצון ויכולת להוריד לחץ דם בחיות מעבדה ובבני אדם. ממצאים אלו מסבירים את ההשפעה האנטי טרשתית של מיץ רימונים – השפעה בעלת משמעויות מרכזיות בעיכוב טרשת עורקים ואף בצמצום הנזק הטרשתי. שתיית מיץ רימונים יכולה לספק הגנה מפני גורם התחלואה והתמותה העיקרי בעולם המערבי."

אכלו רימון כל יום

עונת הרימונים בעצומה וכדאי לנצלה עד המקסימום. יש להשתדל לאכול כל יום 1-2 רימונים, כולל הגרעינים הלבנים. אם  מכניסים את גרגירי הרימון לתוך שייק ירוק אז פשוט לעמוד בהצלחה במשימה זו. האינטרנט מלא מתכוני סלטים עם רימונים, אמצו כמה מהם וקשטו איתם כל ארוחה. הרימון נשמר טוב במקרר גם לתקופה של חצי שנה ולכן קנו כמות גדולה ושמרו במקרר (רק בשביל זה כדאי לשקול רכישה של מקרר קטן נוסף).

לאה רזניקוביץ היא מקדמת בריאות ואחות, מתמחה בהדרכות  אישיות לחולי לב, סוכרת, יתר לחץ דם, והדרכה לירידה במשקל, מחברת הספר "רק לא דיאטה". לאה מרצה ומעבירה סדנאות לאורח חיים בריא, בכל הארץ

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו