הבינוניוּת בהליכות החיים – נוסחה לחיים בריאים

הטיפים של הרמב"ם לחיים בריאים, צילום: 123RF

הרמב"ם מדגיש את שידוע לרבים, אך הדגשתו חשובה ביותר: האדם נולד בריא.

וזה לשון הכתוב:

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם היא – שהרי אי אפשר שיבין או יֵדע דבר בידיעת הבורא והוא חולה – לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים הַמַבְרִים והמחלימים" (משנה תורה, ספר המדע הלכות דעות, ד, א).

זוהי נקודת המוצא של הרמב"ם בהבנת בריאות האדם. מה שיש לאדם לעשות הוא להקפיד לקיים את חוקי הטבע אשר שומרים על בריאות הגוף והנפש ומונעים בכך התפתחות של בעיות בריאות.
לשמירת הבריאות פנים רבות וזה עיקרו של פרק זה.

דֵעות רבות לאדם ויש לראותן כחלק מפסיפס הבריאות

לנושא ריבוי הדעות בקרב בני האדם הרמב"ם מרחיב את יריעת התייחסותו ואף קורא לאחד מתחומי "ספר המדע" שב"משנה תורה" בשם "הִלְכוֹת דֵעוֹת".

וכך פותח הרמב"ם את הכתוב בנושא זה (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות א, א-ג):

"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבּני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר: יש אדם שהוא בעל חֵמָה, כועס תמיד; ויש אדם שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל; ואם כָּעס, יכעוס כָּעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שְפַל רוח עד מאוד. ויש שהוא בעל תַּאֲוָה, לא תשֹבּע נפשו מהלוֹך בתאוותה; ויש שהוא טהור גוף ביותר, לא יתאווה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להם. ויש בעל נפש רחבה, שלא תשֹבּע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר "אוהב כסף לא ישֹבּע כסף" (קהלת ה, ט); ויש מקצר נפשו, שדַיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צורכו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובֵץ על יד, ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול; ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו, לדעתו. ועל דרכים אלו שאר כל-הדעות, כגון: מְהוֹלֵל ואונן, וכיליי ושוע, ואכזרי ורחמן, ורך לבב ואמיץ לב, וכל כיוצא בהן.

ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות, זו רחוקה מזו. וכל הדעות – יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו, לפי טבע גופו; ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותן במהרה יתר משאר הדעות; ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו, אלא למד אותן מאחרים או שנִפנָה להן מעצמו, לפי מחשבה שעלתה בלבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.

שתי קצווּת הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה – אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה".

דברי חכמה אלה של הרמב"ם על הדרך שעל האדם להתנהל עם זולתו, אף על פי שיש שדעותיו שונות משלו, מצביעים על פָּן חשוב ביותר בפסיפס בריאות האדם: קבלת דעות הזולת גם אם הן שונות מאלה של הפרט.

חכמתו של אדם צריכה להתבטא בהליכות חייו

זוהי ראייה מפוכּחת ביותר של מסגרת התנהלותו של האדם. על פי הרמב"ם חכמתו של האדם חייבת להיות מנוּתבת למעשיו בשגרת החיים.

זה לשון הכתוב (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ה, א-ב):

"כשם שהחכם ניכּר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: בְּמַאֲכָלוֹ, וּבְמַשְׁקֵהוּ, וּבִבְעִילָתוֹ, ובעשיית צרכיו, וּבְדִיבּוּרוֹ, ובהילוכו, ובמלבושו, ובכִּלכּוּל דבריו, ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. כיצד? תלמיד-חכם לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאות בטנו, כאלו שמתמלאין ממאכל ומשקה עד שתפח כרסם, ועליהם מפורש בקבלה; "וזֵיריתי פֶרֶש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג), אמרו חכמים: אלו בני אדם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין ועושין כל ימיהם כחגים. והם האומרים "אָכוּל וְשָׁתוּ, כי מחר נמות" (ישעיה כב, יג). וזה הוא מאכל הרשעים. ושולחנות אלו, הם שגינה הכתוב ואמר "כי כל-שֻלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" (ישעיה כח, ט). אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו – ודַיו. הוא שאמר שלמה: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה). כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו – לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות. ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים "קיא צואה". ולא יַרבה סעודותיו בכל מקום, ואפילו עם החכמים. ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה. ואין ראוי לו לאכול אלא בִּסְעוּדָּה של מצוָה בלבד, כגון: סעודת אירוסין ונישואין; והוא – שיהיה תלמיד-חכם שנשא בת תלמיד-חכם. והצדיקים החסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם."

הבינוניוּת בהליכות החיים – נוסחה לחיים בריאים

קיצוניוּת מַזיקה לכל אדם בכל מעשה ובכל תחום. קו זה מצריך את האדם להתנהל בדרך הבינוניות. כך גם דעותיו של האדם חייבות להביע קו בינוני-ממוצע בחשיבה ובראיית החיים. התנהלות בדרך הבינוניוּת – בדרך הממוצעת – הן חלק ממארג בריאות האדם.

זאת ועוד. מי שדעותיו והתנהלותו בינוניוֹת, לָרוֹב הוא אדם שלם במבנה אישיותו. אדם כזה, על פי הבנת הרמב"ם, טוב שלא יהיה בעל חֵמָה, לא יהיה נוֹח לכעוס, ועוד.

על פי הרמב"ם התנהלות ברוח זו היא "דרך החכמים". להלן התייחסות הרמב"ם בנושא חשוב זה (משנה תורה, הלכות דעות א, ד-ה):

"הדרך הישרה – היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציווּ חכמים הראשונים שיהא אדם שָׂם (= אומד, מעריך) דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכַוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא – בינוני: לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לִכְעֹס עליו, כדי שלא ייֵעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתם, כעניין שנאמר: "צדיק אוכל, לשׂבע נפשו" (משלי יג, כה). וכן לא יהא עָמֵל בְּעִסְקוֹ אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר: "טוב מעט לצדיק" (תהלים לז, טז). ולא יקפּוֹץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומַלווה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עָצֵב ואונֵן, אלא שֲמֵחַ כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו – היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות מְמֻצָּעוֹת – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד. כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שְׁפַל-רוח ביותר, נקרא חסיד – וזו היא מידת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו, נקרא: חכם – וזו היא מידת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מַטים דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצווֹת יש דעה שמטים אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטים אותה כנגד הקצה הראשון – וזהו לִפנים משורת הדין."

מי שהולך בדרכים אלו שמציע הרמב"ם הוא מבטיח לו: "ההולך בדרך זו, יביא טובה וברכה לעצמו" (שם א, ז).

מתוך הספר דשנים ורעננים, מאת פרופ' אבשלום מזרחי, בהוצאת פוקוס

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו