חמשת האלמנטים

צילום: 123RF

"תיאוריית חמשת האלמנטים" היא תורה סינית עתיקה, המתארת את הקשר וההרמוניה שבין האדם לעולם הסובב אותו. בבסיסה, תיאוריית חמשת האלמנטים מושתתת על הבנת תהליכים המתרחשים בטבע. בהמשך קושרה התיאוריה גם עם תזונה, בריאות וחולי. כל אלמנט משויך לרבדים שונים, כמו עונות השנה, מזג האוויר, אקלים, צבעים, איברי הגוף ורקמותיו, רגשות, חושים, מזונות וטעמים.

צילום: נמרוד גנישר

חמשת האלמנטים הם אדמה, עץ, אש, מתכת ומים. קיימים יחסי גומלין ביניהם, כאשר כל אלמנט משפיע ומושפע מן האחרים. מכיוון שתיאוריית חמשת האלמנטים מורכבת וסבוכה, נסתפק בספר זה בהתייחסות לטעמי המזון ולשיטות הבישול בלבד, שיש להם השפעות בריאותיות שונות, אך אנו נתייחס כאן רק להשפעותיהם על השמנה ועל ההתמודדות איתה.

הסינים מדגישים מאוד את חשיבות טעמי המזון. הם כוללים צמחי מרפא רבים כחלק ממזונם, חלקם עשבי תבלין שגם אנחנו רגילים להשתמש בהם, כמו רוזמרין, תימין, נענע, קינמון וכו'. אבל חלק מצמחי המרפא הסיניים ייראו לנו מוזרים במקצת, כמו עלי זית, עלי סלק ואחרים. אחת הדרכים היותר חווייתיות להרוויח מספר זה היא לנסות לשלב במזונכם גם את צמחי המרפא הפחות מוכרים האלה.

הטעמים לפי תיאוריית חמשת האלמנטים הם: מתוק, מלוח, חמוץ, חריף ומר. בבניית התפריט ניתנת חשיבות גדולה לטעמי המזון. תפריט מאוזן נחשב כזה המכיל את כל הטעמים. כלומר, בכל יום, כאשר מתכננים את הארוחות, יש לשלב בהן את כל הטעמים. הטעות הנפוצה שרבים עושים היא לצרוך בכמויות גדולות דווקא את הטעם שהם אוהבים יותר מכול. מנהג זה פוגע באיזון התפריט. כאשר האדם צורך את אחד הטעמים באופן מוגזם ומחסיר טעם אחר מתפריטו, הוא מפר את שיווי המשקל ומשפיע על צריכת המזון.

מיכל, שטופלה במרפאתי היתה צרכנית מושבעת של מזונות מתוקים. כבר בפגישתנו הראשונה היא הציגה את הבעיה, השכיחה מאוד בעולם המערבי. כפי שכבר הזכרנו, צריכה מוגזמת של מתוק מפירה את האיזון וגורמת לחולשת הטחול. חולשת הטחול גורמת מצדה לצורך מוגבר במתוק, וחוזר חלילה. כאשר הדרכתי את מיכל להפחית בכמויות המתוק ולהוסיף לתפריטה טעמים אחרים, כמו חמוץ, למשל, המלצה שהיה לה קשה ליישם בשלב ראשון, פחת במשך הזמן גם הצורך שלה במתוק ואיתו ירדה צריכת הקלוריות הכללית שלה.

טעם המזון על פי הסינים הוא טעמו הטבעי. בגלל התיעוש והעיבוד הרב של המזונות בעולם המערבי, מיטשטשים הטעמים המקוריים שלהם, כי "העיבוד גורם לאיבוד" – עיבוד היתר גורם לאיבוד הטעמים וגם לאיבוד ערכים תזונתיים רבים. על המזון המעובד משתלטים טעמים חזקים הרחוקים מטעמו הטבעי: הממתקים מתוקים מאוד, החטיפים מלוחים או חריפים מאוד, טעמי המשקאות מודגשים מאוד. כל אלה גורמים לשינוי סף הגירוי של בלוטות הטעם בפינו. אנו מתרגלים לצרוך טעמים חזקים, והטעמים הטבעיים של המזון נראים לנו דלים ולא מגרים.

נסו לאכול גזר טרי ללא כל תוספת. האם אתם חשים במתיקות?
כעת נסו לאכול שוקולד ולאחר מכן לאכול את הגזר. האם אתם חשים כעת את מתיקות הגזר?

לאחר אכילת שוקולד, קשה מאוד להרגיש שגם הגזר הוא למעשה מתקתק. דוגמה אחרת היא משקה השוקו: השוקו המוכן הוא בעל טעם מאוד דומיננטי, וילדים רבים התרגלו לטעם זה. אם נגיש לילד חלב המכיל רק מעט אבקת קקאו ומעט סוכר, הוא יטען מיד שאין למשקה טעם. לעומת זאת, אם אותו ילד יתרגל מלכתחילה לטעם המתון של השוקו המהול בחלב, המשקה יטעם מאוד לחכו.

יתר על כן, מעֵבֶר לטעם המתוק הוא יוכל לטעום את מרירות הקקאו, המגרָה אזור אחר בלשון, ואת טעם החלב. כלומר, אם נתרגל לטעם המתון יותר, הוא יהיה טעים לנו בהחלט. הבעיה העיקרית בצריכת טעמים דומיננטיים היא שטעמים אלה גורמים בסופו של דבר לאכילה מוגברת ומוגזמת בגלל השיבוש במנגנון הטעם, שגורם לשיבוש מנגנון השובע (הסבר על מנגנון השובע והרעב בשלב ראשון: המעבר לתזונה אחרת), כך מגיעים לצריכה עודפת של קלוריות ובסופו של דבר להשמנה.

העובדה המשמחת היא שהתהליך הפיך. כלומר, אפשר להרגיל שוב את בלוטות הטעם בלשוננו לטעמים מתונים יותר, ומכאן לטעמיו המקוריים של המזון. אחד השינויים החשובים שנעבור בתהליך המעבר לתזונה שתביא לנו בסופו של דבר גם הרזיה הוא השינוי בחישת הטעמים.

עוד דבר שחשוב לדעת הוא, שהחלוקה הסינית לטעמים לא בהכרח מתאימה למה שנדמה לנו. למשל, לנו ברור שהתפוז מתוק – אבל לא בהכרח ברור לנו שהעולש מר. הטעמים הללו נקבעו בספרים הסיניים העתיקים ואנו נוהגים לפיהם גם היום. ועוד: לחלק מהמזונות יש יותר מטעם אחד.

טעם חריף

הטעם החריף הוא המשפר את חילוף החומרים. ברוב המקרים הוא מחמם, אבל לפעמים יש לו גם תכונות של קירור. הוא משפר את העיכול ומונע נפיחות במערכת העיכול ולכן חשוב לשלב אותו בדיאטת הרזיה. כן הוא מפוגג ליחה הנגרמת על ידי המזונות המייצרים ליחה. החריף תורם לזרימה תקינה של צ'י, ובכך מונע סטגנציות והשמנה. את החריף נוכל למצוא בעיקר בתבלינים ובעשבי תיבול, כמו שום, בצל ירוק, פלפל חריף, חרדל, וגם בירקות כמו צנון ולפת.

עודף חריפות עלול לגרום לפגיעה במערכת העיכול ובקיבה ובכך להגדיל את תחושת החום בגוף ולגרום לרעב מוגבר, לעצבנות ולהיפראקטיביות. עודף חריפות יכול להיגרם, כמובן, כתוצאה מאכילה מוגזמת של מאכלים חריפים או מצריכת אלכוהול, שיפגעו בכבד, במוח ובאיברים אחרים.

טעם חמוץ

הטעם החמוץ הוא טעם "מכַווץ". אפשר לחוש זאת בבירור מכיוון שכאשר אוכלים מזון חמוץ, הוא גורם להתכווצות בלוטות הרוק. בגלל תכונות הכיווץ מסייע הטעם החמוץ למחשבה בהירה ומאורגנת ושומר על האיברים במקומם. על פי התפיסה הסינית החמוץ משפיע לטובה על צניחת רחם או על שלפוחית השתן.

צילום: נמרוד גנישר

הטעם החמוץ קשור לכבד, ולכן למי שסובלים מעודף בכבד מומלץ להוסיף לתפריטם מזונות חמוצים, כמו מיץ לימון מהול במים או תפוחי עץ ירוקים חמוצים. חילוף החומרים של השומן נעשה בכבד, גם לפי הרפואה המערבית, ולכן תוספת החמוץ לכבד תעזור לו להתמודד עם מטבוליזם זה. הוא משפר את יכולת ההתמודדות עם פטרת (קנדידה), תופעה שכיחה הנלווית למקרים רבים של השמנה.

עודף (שאינו שכיח) בטעם חמוץ עלול לגרום לכיווץ שרירים, גידים ורצועות. בתפריט המערבי הטעם החמוץ מוזנח, ויש מקום להגדיל את כמותו בתפריטנו. קל מאוד לעשות זאת על ידי שילוב לימון או חומץ בסלט, תוספת פרי הדר, תותים, יוגורט וזיתים לתפריט.

טעם מר

הטעם המר מקרר, מפוגג ליחה, ומסייע בטיפול בבצקות ולכן הוא מתאים למי שההשמנה אצלו מלווה בנטייה לצבור נוזלים. כן הוא נחשב כפועל על הלב ועל כלי הדם והוא מומלץ לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול ושומני דם (טריגליצרידים). הטעם המר תורם לנטרול רעלים בכבד, דבר שגם הוא משפיע לטובה על רמות הכולסטרול מכיוון שחילוף החומרים של הכולסטרול נעשה בכבד.

חליטת שן הארי, למשל, מועילה לטיפול ברמות כולסטרול גבוהות מכיוון שהיא פועלת להרגעת הכבד. חליטת שן הארי תורמת גם להורדת לחץ דם, תופעה שכיחה מאוד בעולם המערבי ובעיקר בקרב הסובלים מהשמנה. גם גבעול סלרי או עלי הזית המרים מתאימים למטרה זו. מי שסובלים מחולשת טחול טוב יעשו אם יוסיפו את הטעם המר לתפריטם, גם אם הם, המכורים למתוק, לא מחבבים אותו במיוחד. גם המר, כמו החמוץ, מתאים לטיפול בפטרת (קנדידה). הטעם המר בדרך כלל לא אופייני למזונות משמינים, ולפיכך חשוב מאוד להסתגל אליו ולשלבו בדיאטת הרזיה. הוא לא יתאים למי שסובלים ממשקל ירוד, מחולשה ומיובש.

טעם מלוח

הטעם המלוח הוא טעם מקרר, המביא אנרגיות של ים. מצד אחד הוא מתאים לטיפול ביובש, אבל עודף ממנו יגרום לצבירה מרובה של נוזלים. המלוח משפר את פעילות מערכת העיכול, דבר חשוב ביותר בדיאטת הרזיה. את רוב האוכלוסייה אין צורך לעודד להגביר את צריכת המלח. להפך, אין ספק שבעולם המערבי צריכת המלח אדירה ומוגזמת. אנו צורכים פי עשרה מלח ממה שצרכו אבותינו לפני אלפי שנים.

עודף מלח תורם להגברת תיאבון ובסופו של דבר להשמנה. המלח והנתרן – המרכיב במלח התורם לצבירת נוזלים ולהתפתחות יתר לחץ דם – תורמים להתפתחות יתר לחץ דם, מחלה הפוגעת ב-25% מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם המערבי. ממחקרים עולה שתינוקות שצרכו כמויות גדולות של נתרן בשנת חייהם הראשונה נטו לפתח כבר בגיל חמש-עשרה יתר לחץ דם לעומת תינוקות שניזונו מחלב אם (שהוא דל בנתרן). כלומר, גם מי שצורך כמויות מלח גבוהות בגילאים צעירים, כאשר הוא בריא לכאורה ואין צורך להגביל את צריכת המלח שלו, מגדיל מאוד את סיכוייו לסבול מיתר לחץ דם בגיל המבוגר. למרבה הצער, לא נדיר למצוא היום אנשים צעירים ואף בני נוער הסובלים מיתר לחץ דם. חשוב לזכור כי יתר לחץ דם נקרא "הרוצח השקט", והוא אחד מגורמי התמותה העיקריים בעולם המערבי.

מי שמרגיל את בלוטות הטעם בלשונו לטעם מלוח מאוד, ימשיך לאכול כמויות מלח גדולות כי אחרת המזון ייראה לו תפל. גם תהליך זה הפיך, ואפשר להפחית את צריכת המלח בהדרגה ולחוש פתאום כי גם דגים לא מומלחים, או רוטב סויה המוכן בתהליך סיני מסורתי (לא התחליף "בטעם סויה"), הם בעלי מליחות.
באופן עקרוני, מי שסובל מהשמנה, מיתר לחץ דם, מליחה, מצבירת נוזלים ומבצקות, חייב להגביל את צריכת המלח והנתרן שלו.

אחת הדרכים המומלצות להוספת מלח לתפריט היא תוספת של אצות ים. האצות, בזכות מקורן הימי, מכילות מלח בכמויות מתונות. בנוסף, הן מכילות גם מינרלים אחרים, המאזנים את השפעת המלח. כיום ידוע שהאצות מכילות גם יוד, נתון חשוב למי שסובל מתפקוד לקוי של בלוטת התריס. הדבר עשוי לנבוע ממחסור ביוד, תופעה אשר אינה שכיחה בעולם המערבי. ברוב המקרים, תוספת סבירה של אצות כחלק מהתפריט לא תזיק. מי שסובל מתפקוד לקוי של בלוטת התריס צריך להתייעץ עם רופא מטפל המכיר אותו באופן אישי. רצוי גם לעיין בפרק שלב רביעי: שומרים על ההשגים, תוספי מזון לדיאטה בנושא האצות.

טעם מתוק

אחרון אחרון חביב הוא גם הטעם האהוב ביותר על רבים כל כך. הטעם המתוק הטבעי נחשב ברפואה הסינית לטעם מאַזן חשוב מאוד. הוא מחזק את מערכת העיכול, ואת חילוף החומרים. הוא משפיע לטובה על חיזוק הטחול והקיבה, ולכן דווקא טעם זה חשוב לשילוב בדיאטת הרזיה, אף כי הדבר עשוי להיראות כאבסורד לעיניים מערביות. המתוק מספק אנרגיה זמינה לגוף, מה שתואם גם את תפיסת הרפואה המערבית, לפיה הפחמימות מספקות לגוף אנרגיה לתפקוד בסיסי ויומיומי של מערכותיו.

המתוק עוזר למתֵן טעמים מרים וחמוצים במזון, וכך הוא מאפשר צריכה מאוזנת שלהם בתפריט. עודף מתוק יגרום, כמובן, ל"עודף אנרגיה", שיהפוך עד מהרה למאגרי שומן. המתוק משפר מצבי יובש ומעניק לחות עדינה לרקמות הגוף. עודף בו יגרום להיווצרות ליחה מוגזמת, שעל פי הרפואה הסינית תתבטא בליחה בדרכי הנשימה, בבעיות בריכוז, בפטרת (קנדידה), בנפיחות במערכת העיכול, בגזים וכאבי בטן. כן פוגע העודף בשיניים ובספיגת ויטמינים ומינרלים במערכת העיכול. מתוק טבעי משפיע לטובה גם על הנפש, מרגיע ומשרה שלווה במצבי עצבנות וכעס.

הצורך במתוק הוא צורך בסיסי מיום לידת התינוק. מחקרים הוכיחו שהטעם המועדף הראשון על תינוקות הוא המתוק, ואכן, בחלב אם יש מתיקות עדינה. כל מי שמכור לטעם מתוק יודע שאכילת מתוק מרגיעה אותו. חשוב להבחין בהבדל המשמעותי שבין מתוק טבעי, המצוי במזונות מעצם בריאתם, לבין מתוק מזוקק ומתועש.

צילום: נמרוד גנישר

לתופעה זו יש גם הסבר קליני: אכילת כמויות גדולות של מזונות מתוקים גורמת למעבר מהיר של כמות גדולה של סוכר לדם. רמת הסוכר הגבוהה גורמת להפרשה מוגברת של אינסולין מהלבלב. תפקידו של האינסולין להכניס את הסוכר לתאים כספּק אנרגיה, ובכך להוריד את רמתו בדם לרמה הנורמלית. אבל כאשר אנו אוכלים כמויות גדולות של מתוקים לאורך כל היום, מאלצים את הלבלב להפריש בכל פעם כמות גדולה של אינסולין, שהוא בעיקרון הורמון הגורם לתחושת רעב ולצורך במתוק. בנוסף, הוא מדרבן את הגוף לבנות רקמת שומן. כלומר, רמות גבוהות של אינסולין לאורך היום יגרמו לרעב, לצורך קבוע במתוק, ולבנייה מואצת של רקמת שומן.

אם תנסו לאכול ממתק לפי השינה, ברוב המקרים תקומו בבוקר, תאבים למתוק.
הדבר נובע מרמות האינסולין הגבוהות שהופרשו על ידי הלבלב במשך הלילה. רבים נופלים למלכודת המעגל סוכר-אינסולין-סוכר, ומרגישים לאורך כל היום את הצורך במתוק. אצל מי שיש להם נטייה מוגברת לייצוּר אינסולין ממילא, אכילת מעט מתוק בבוקר תגרום לרצון לאכול כל היום. וכך הם מתארים את המצב: כאשר אני מתחיל לאכול בבוקר, אני רעב כל היום, אבל אם אני לא אוכל בכלל – אינני רעב. מובן שהפתרון אינו לא לאכול, אלא להקטין את כמות המתוק ולאכול את המתוקים הנכונים, במיקום הנכון, במשך היום.

הרפואה המערבית הגדירה אינדקס (מדד) גליקמי, המראה באיזו מידה מזון מסוים גורם לעלייה ברמות הסוכר בדם. ככל שהאינדקס הגליקמי גבוה יותר, כך יתרום מזון זה לעלייה רבה יותר של הסוכר בדם.

דוגמה למזונות בעלי אינדקס גליקמי גבוה: מוצרי קמח לבן, קורנפלקס, מלון, תפוח אדמה. לעומתם מזונות בעלי אינדקס גליקמי נמוך הם ספגטי מקמח מלא, דייסת שיבולת שועל, בטטה, עדשים, לחם שיפון. מעניין לציין שבעבר נהגו תזונאים קליניים להמליץ על תפוח האדמה כעדיף על הבטטה בגלל מתיקותה. חלקם אף אסר על חולי סוכרת לאכול בטטה.

הרפואה הסינית דווקא מעדיפה את הבטטה בגלל מתיקותה העדינה וצבעה הכתום. מתברר שהסינים צדקו, אף על פי שלא היתה להם דרך לבדוק מדד מתוחכם כמו האינדקס הגליקמי, והאינדקס הגליקמי של הבטטה אכן נמוך מזה של תפוח האדמה.

בעקבות האינדקס הגליקמי פותח גם האינדקס האינסוּלינֶמי, מדד המתאר את המידה שבה מזון מסוים גורם לעלייה ברמת האינסולין בדם. רמת אינסולין גבוהה בדם גורמת לרעב ולהשמנה. ככל שמזון גורם לעלייה גבוהה יותר של רמת האינסולין בדם, האינדקס האינסולינמי שלו גבוה יותר. דוגמה למזונות בעלי אינדקס אינסולינמי גבוה: שוקולד וממתקים, תפוח אדמה, לחם ומוצרים מקמח לבן. מזונות בעלי אינדקס אינסולינמי נמוך: חלבונים כמו ביצים, גבינות, בשר, סובין, פסטה מקמח מלא, דייסת שיבולת שועל, מיסלי, בוטנים.

מי שיצליח לאכול כמות קטנה של מתוק טבעי ולשלב אותו בתפריט באופן נכון, יוכל לשלוט בצריכת המתוק בתפריטו במקום שהמתוק ישלוט בו. השלב הראשון של המעבר לצריכת מתוקים נכונים בכמויות קטנות יותר הוא השלב היותר קשה, אבל לאחר מכן הצורך במתוק מצטמצם ואין תחושה שנמצאים במלחמה אינסופית במתוקים.

חשוב לזכור שלא כל מה שנחשב מתוק לפי הרפואה הסינית הוא מתוק בתחושת הפה שלנו. ישנם מאכלים הגורמים לאפקט הטעם המתוק מבחינת מערכות הגוף, אבל בעצמם אינם מתוקים. למשל: אורז מתוק, חסה, זיתים, שקדים, ערמונים ועוד. כלומר, אם תשלבו בתפריטכם מתוקים אלה, תוכלו לתרום גם בכך להפחתת הצורך שלכם במתוק.

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו