חומות של פחמימות

חומות של פחמימות

לפני מספר שנים השתתפתי בסמינר שנתי בנושא פסיכולוגיה התייחסותית. ספרו  של אבי הגישה,  סטיוון א. מיטשל, "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" התפרסם ב-1993 אולם הגיע לארץ רק ב-2003, שלוש שנים לאחר מותו הפתאומי של מיטשל. גישה פסיכואנליטית זו רואה את המטפל והמטופל כשני אנשים להם מערכת יחסים הדדית למרות שהקשר ביניהם הוא א-סימטרי, וכן מעודדת את המטפל לחשוף מנסיונו  האישי כאשר הדבר עשוי לסייע למטופל.

עם השנים ראיתי את יתרונותיה הרבים של הגישה הזאת בעבודתי בתחום האכילה הרגשית, ואף מטופליי הגיבו בחיוב לרוב כאשר שיתפתי אותם בחיי. אחת המטופלות בעבר טענה כי עצם החשיפה האישית שלי מסייעת לה להכיר אותי יותר טוב ובכך היא יכולה לסמוך עלי יותר ולהתמיד בטיפול. מטופלת זו מעולם לא הצליחה להביע את רגשותיה במשפחתה ובכך לא ידעה מעולם מה דעתה של המשפחה עליה. היא למדה במשך השנים לבנות לעצמה עולמות מקבילים ודמיוניים עת היא יוצרת את דמותה, מבודדת אותה מן החיים המציאותיים ובהדרגה מתנתקת ממשימות החיים המרכזיות של בחורה ממוצעת.

לא במקרה אמרה לי שתגובתי לאי הגעתה לאחת הפגישות שלנו, היתה האלמנט המרכזי בטיפול עד אותו שלב. כאשר הצבתי לה אולטימטום להמשך הטיפול, הגבתי בצורה אותנטית, והיא הרגישה זאת וקלטה כמה אני אנושי, רגיש ופגיע בדיוק כמוה.

יותר מזה. היא הבינה את עוצמת השפעת מעשיה ודבריה על האחר ובכך התחילה ליצור יחסים משמעותיים עם אחרים.

אותנטיות זה שם המשחק

בהקשר זה כתב סטיוון א' מיטשל בספרו: "המטופל מגיע לאנליזה במידה מסוימת, או במידה רבה, מתוך חיפוש אחר תגובה אותנטית יותר. אם האנלטיקאי משחק תפקיד, בהכפיפו את תגובותיו שלו מפני המטופל, תהיה האנליזה מבוססת על חוסר אמון. מנקודת מבט זו,  "הניטראליות" האנליטית היא הונאה מעכבת, ובמקרה זה ה"החזקה", ה"שיקוף", ותפקידים מיטיבים  אחרים, שאותם ממלאים מתוך מודעות-עצמית גבוהה יותר, הם צורות של אינפנטיליזציה. מה שהמטופל נזקק לו יותר מכל הוא תחושה כלשהי של השפעתו על אדם אחר, ביטוי כלשהו למה שהאנליטקאי מרגיש באמת".

ואכן, ככל שאני פוגש יותר ויותר נשים (בעיקר), גברים ואמהות של ילדים המתמודדות עם קשיים שונים ומורכבים בנושא האכילה הרגשית, אני מצליח להתבונן עמוק יותר לתוך התקווה והפחד עימם הם באים.

התקווה היא לעתיד משוחרר יותר ממתח, חרדה, דיכאון המתבטאים באכילה רגשית. התקווה מצליחה להשאיר את האנשים מעל הייאוש ומאפשרת להם לחפש אפשרויות נוספות.

מנגד, הפחד מהכשלון עומד במרכז התהליך. כל כך הרבה אנשים מצליחים להגיע להישגים רבים בחייהם אולם תחום האוכל הוא עקב אכילס שלהם. הם לא מצליחים להבין איך דווקא בנושא זה שאמור להיות כל כך אלמנטרי היא מנהלים יחסים מורכבים ונכשלים שוב ושוב. הפחד הוא מכשלון נוסף. מפחדים להגיע ליום בו יבינו כי ניסו הכל. השאלה הנשאלת בחדר היא מה יקרה באותו יום שירגישו שעשו את כל מה שיכלו לעשות ועדיין זה לא הספיק לביצוע השינוי.

מסע ספירלי

שינוי מתמשך סביב אכילה רגשית אמור להכיל את התקווה והפחד יחדיו תוך מציאת איזון עדין.  התקווה אמורה להיות מרכיב משמעותי אולם לא בלעדי. מנגד אסור שהפחד יהיה משתק מאחר והעבודה סביב האכילה הרגשית מצריכה את האנשים לשלם מחירים ובכלל זה לבטא את עולמם הפנימי המודחק לא תמיד מול סביבה אוהדת.

בספרו של מיטשל הוא מצטט את דבריו של אחד ממטופליו של הפסיכואנלטיקאי הבריטי המפורסם, ויניקוט.
מטופל זה פנה לויניקוט כך :"הפעם היחידה שבה הרגשתי תקווה היתה כשאמרת לי שאינך רואה כל תקווה, והמשכת באנליזה".

לראייתי, העבודה סביב מערכת היחסים שלנו עם האוכל היא דרך "ההמשכיות". היא איננה נעצרת בשלב מסוים או מגיעה לנקודה שלאחריה "הכל ברור יותר". העבודה היא איטית, פנימית, ספירלית, ומתמשכת לאורך כל חיינו. פריצות הדרך מנסינוני מתרחשות כפי שתיאר זאת מטופלו של וויניקוט – רק כאשר אנו מתייאשים לגמרי אולם ממשיכים מתוך האמונה שאנו הולכים בדרך הנכונה.

כפי שמיטשל ראה זאת, גם אני מאמין שהדרך לכך קשורה באנשים שנמצאים מסביבכם. אנשים אלו משפיעים על חייכם בכל המישורים ולכן חשוב שהם יהיו אנשי אמת שיוכלו לבטא מולכם את דעתם ורגשותיהם האמיתיים. מערכות יחסים אותנטיות הן הבסיס העמוק ביותר לשינוי משמעותי סביב מערכת היחסים עם האוכל.

אני מאחל לכולנו להעמיק את הקשרים שלכם עם אנשים קרובים ולנצל את ימי החג לבקש מהם לחוות את דעתם על נושאים שונים בהם אתם עסוקים. חג שמח וכשר.

רוני מייזליש

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו