הֶרגלי אכילה לפי הרמב"ם - הנוסחה לבריאות טובה
צילום: pixabay
נתחיל בכך שלדעתו של הרמב"ם הרופאים הם יועצי הבריאות: רופא חייב לתת ייעוץ בנושאי התזונה לאדם הבריא ולאדם החולה. לשם כך, ברור שהרופא חייב להיות בעל ידיעות מַקיפות בתזונה לרָזֶיהָ השונים. וזה לשון הכתוב:
אנחנו, כת הרופאים, אמנם נְכַוֵן במאכלים לקבל תועלת בהם, ולא לתענוג (פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים, 5).
הֶרגלי אכילה – נוסחה לבריאות
בכתביו, הרמב"ם מציין את הֶרְגֵלֵי האכילה שעל האדם ללכת לאורם. הֶרגֵלים אלה כולם על פי חוקי הטבע ואין לחרוג מהם, שאם לא כן האדם עלול להינזק בבעיות בריאות שונות. להלן עיקרי הרגלי האכילה המודגשים בהגוּתו של הרמב"ם על בריאות האדם ודרך התנהגותו האופטימלית:
• "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעֵב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל יַשְׁהֶה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או לְהָסֵךְ רגליו יעמֹד מיד" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, א).
• "לא ימלא אדם כרסו, אלא יפְחֹת כמו רביע מִשָׂבעתו" (שם ד, ב).
• "לא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומָזוּג ביין. וכשיתחיל המזון להתעכל במֵעָיו שותה מה שהוא צריך לשתות ולא יַרְבֶּה לשתות מים ואפילו שיתעכל המזון" (שם).
• "לא יאכל אדם עד שֶׁיֵּלֵךְ קֹדֶם אכילה עד שיתחיל גופו לָחֹם או יעשה מלאכה או יִתְיַגֵּעַ בְּיֶגַע אחר. כללו של דבר: יְעַנֶּה גופו וְייִגַע כל יום בבֹּקר עד שיתחיל גופו לָחֹם וישקוט מעט עד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נפשו ואוכל" (שם).
• "לעולם כשיאכל אדם יֵשב במקומו או יִטֶּה על שמאל ולא יְהַלֵּךְ ולא ירכב ולא יְיַגֵעַ ולא יְזַעְזֵעַ גופו ולא יְטַיֵּל עד שיתעכל המזון במֵעיו. וכל הַמְטַיֵּל לאחר אכילתו או שֶׁיָּגַע – הרי זה מביא על עצמו חֳלָאִים רעים וקשים (שם ד, ג).
אכילה בתבונה – לא להעמיס מזון על מזון
אכילה גסה על פי הרמב"ם היא מַזֶּקֶת. אין להעמיס מזון על מזון – אלה הם הֶרגלים פסולים!
ועל כך כתוב:
מדרכי הנהגת הבריאוּת, שלא יעמיס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא לאחר הרעב הצודק, ותהיה האסטומכא נקייה (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 4).
ועוד מציין הרמב"ם:
אין להעמיס על הקיבה (אסטומכא) מאכל על מאכל. זאת מכיוון שאין מערכת העיכול יכולה לעכּל ביעילוּת את כל המאכלים (המזונות).
וזה לשון הכתוב:
וכבר נשנה הענין הזה בספרים פעמים רבות ועיקר הדברים באיזה דרך שיהיה, שלא יביא מאכל על מאכל ולא יאכל אלא על נִקיון האסטומכא (ספר הקצרת ו, 4).
זאת ועוד:
וכבר צִווּ הרופאים שלא לאכול מטעמים רבים בסעודה אחת, וצִווּ לסעוד מין אחד, ואמרו שהסיבה בזה הִשתנוּת העיכולים. כי מפני שהאסטומכא אחת, אם יהיו כמה טעמים שונים יחדשו הלחות אשר בם בהכרח חוסר בעיכול, או יתרון וטובת העיכול כאחד (ספר הקצרת ה, 4).
מתי אוכלים מה?
מעניינת התייחסותו של הרמב"ם לסוגי המזונות. לרמב"ם חלוקה שלהם בדרכים שונות. כך הוא מְסַוֵּג את המזונות (מאכלים):
• למזונות משלשלים ומזונות "המְאמצים את בני המעיים".
בתחום זה הוא מחלק את הפֵּרות על פי הווייתם בחלוקה זו וממליץ לאכול את הפֵּרות המשלשלים קודם האכילה ואת הפֵּרות אשר "מאמצים בני המעיים" בתום הארוחה.
על פי ראייתו של הרמב"ם ערבוב של פֵּרות משתי הקבוצות הנ"ל (כמו שרבים עושים בהכינם "סלט פֵּרות") אינו טוב לעיכול יעיל שלהם. חייבת להיות הפרדה באכילתם.
וזה לשון הכתוב:
דברים המשלשלים את בני המעיים כגון: ענבים ותאנים וְתוּתִים ואגסים ואבטיחים ומעי הקישואים ומעי מלפפונות – אוכל אותם האדם בתחילה קודם אכילה. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שיֵצאו מבטן העליון ואוכל מזונו. ודברים שמאמצים את בני המעיים, כגון: רימונים ופרישים ותפוחים וּקְרוּשְׁטוֹמוֹלִים (צין אגס קטן) אוכל אותם תכף למזונו, ולא יַרבה לאכול מהם (משנה תורה, הלכות דעות ד, ו).
• מאכלות רעים
הרמב"ם מרחיב את יריעת הכתוב על אודות מה שהוא מכנה "מאכלות רעים". בקבוצה זו נכללים – לדעתו של הרמב"ם – דגים ובשרים מלוחים ו"ישנים" (כלשונו), או כאלה שריחם רע – כְּמֵהִין ופִטריות וגבינה וחלב שֶׁנֶּחְלַב עשרים וארבע שעות קודם לשתייתו. כן כולל הרמב"ם ברשימת "המאכלים הרעים" בשר שְׁוָורִים וּתְיָישִׁים. על אלה מצהיר הרמב"ם הם "לגוף כמו סם המוות".
מעניין לקרוא שבקבוצת "המאכלים הרעים" הרמב"ם כולל גם מוצרים מן הצומח שאנו מרבים להכליל אותם בתפריט האדם הצמחוני. בין היתר, כלולים ברשימה זו פולים, עדשים, כרוב (כנראה טרי), בצלים ושומים, חרדל, צנון.
מבּין הלחמים נכללים ברשימת "המזונות הרעים" לחם שעורים ולחם מצות.
את הקבוצות האחרונות (ירקות ולחמים) שצוינו לעיל ממליץ הרמב"ם שלא לאָכלם "אלא מעט מאֹד".
הרשימה כוללת עוד מאכלות. להרחבת הדעת מומלץ להפנות את הקורא לכתובים הבאים: הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, ט-י.
פעילות גופנית – התעמלות – חלק חשוב בשמירת הבריאות
הרמב"ם נותן משקל רב לצורך המתמיד של האדם לעסוק בפעילות גופנית – התעמלות כלשונו. החשיבות שמייחס הרמב"ם לפעילות הגופנית היא רבה ותועיל לאדם "ואפילו אוכל מאכלות רעים".
הנושא מובא בכתובים שונים של הרמב"ם ובין היתר במשנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, יד-טו:
ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויָגֵעַ הרבה ואינו שׂבע ומעיו רפין – אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים.
וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשים, אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה – כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תושש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל הֶחֳלָאִים. ורוב הֶחֳלָאִים הבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו: שֹׁמֵר פיו ולשונו, שמר מצרות נפשו (משלי כא, כג), כלומר: שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבּר אלא בצרכיו.
לרחיצת הגוף – כללים חשובים לבריאות
לשם הפקת המֵרב מרחיצת הגוף לא רק לשם ניקויו, הרמב"ם ממליץ לפתוח את הרחיצה במים חמים (שאינם גורמים לכווייה), ואחר כך לעבור לרחיצה במים פושרים ולסיימה במים מצוּננים. ובתוך כך לא ירחץ את ראשו אלא במים חמים ולא במים פושרים או מצוננים.
זאת ועוד. על האדם לשפשף ולעסות את גופו תוך כדי רחיצה. הדבר גורם לשחרור שרירים תפוסים ולהזרמת דם טובה יותר, הדרושה לבריאות טובה.
מעניינת התייחסותו הבאה של הרמב"ם לנושא מלבּוּשוֹ של אדם:
מלבוש תלמיד-חכם – מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלים בהם, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים. ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ, כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו; ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו. ולא ישלשל טליתו, מפני שנראה כגסות הרוח, אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף. ולא ילבוש מנעלים מטולאים כבגד טלאי על גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני. לא יֵצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא ישים בושם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה – מותר. וכן לא יֵצא יחידי בלילה, אלא אם כן היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו. כל אלו – מפני החשד (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ה, ט).
