MY_P_FLYL

Powered by WP Bannerize

WING_FLYR

Powered by WP Bannerize

דילמת האומניבור

מאת: מייקל פולאן מתוך הספר "דילמת השפע" בהוצאת מודן
הדילמה או הפרדוקס של האומניבור תוארה לראשונה ב-1976 על ידי הפסיכולוג פול רוזין מאוניברסיטת פנסילבניה במאמר "בחירת מזון על ידי חולדות, בני–אדם ובעלי חיים אחרים". מאמר חדש בנושא מתוך הספר "דילמת השפע".

המפגש שלי עם השנטרל – או שמא היה זה שנטרל מדומה? – הפגיש אותי עם אחת העובדות הבסיסיות ביותר הנוגעות לתזונת האדם: זה יכול להיות מסוכן, וגם כשזה לא מסוכן, זו מעמסה. הברכה של האומניבור היא שהוא יכול לאכול מגוון רחב ביותר של דברים בטבע. הקללה שלו היא שכשהוא ניגש להחליט מה מהדברים הללו בטוח לאכילה, הוא למעשה לבד.

הדילמה או הפרדוקס של האומניבור תוארה לראשונה ב-1976 על ידי הפסיכולוג פול רוזין מאוניברסיטת פנסילבניה במאמר "בחירת מזון על ידי חולדות, בני–אדם ובעלי חיים אחרים". רוזין חקר את התנהגות בחירת המזון אצל חולדות, שהן אומניבוריות, בתקווה להבין משהו על בחירת המזון אצל האדם. כמונו, החולדות עומדות מדי יום ביומו מול השפע של הטבע וסכנותיו הרבות – סכנות שנועדו להגן על צמחים, בעלי חיים וחיידקים מלהיאכל. כדי להגן על עצמם מפני טריפה, מייצרים צמחים ופטריות רעלים רבים ושונים, מציאניד וחומצה אוקסלית ועד למגוון רחב של אלקלואידים וגלוקוסידים רעילים. בדומה לכך, חיידקים המתיישבים על צמחים ועל בעלי חיים מתים מייצרים רעלנים כדי להרחיק אוכלים פוטנציאליים אחרים (בדומה לכך, גם אנחנו בני–האדם מייצרים רעלים כדי להרחיק חולדות מהמזון שלנו).

בקרב הניזונים ממזון ספציפי יותר, הברירה הטבעית דואגת לפתור את כל בעיית בחירת המזון, וגורמת לפרפר המונרך, למשל, להתייחס לאַסְקְלֶפְיַס כאוכל ולכל דבר אחר בטבע לא כאוכל. שום חשיבה או רגש אינם מושקעים בהחלטה אם לאכול משהו נתון. גישה זו מצליחה אצל פרפר המונרך מאחר שהעיכול שלו יכול להפיק כל מה שהוא צריך לקיומו מעלי האסקלפיס (כולל רעל שבעזרתו גם הפרפר עצמו אינו מעורר את תאבונם של הציפורים). אבל חולדות ובני–אדם זקוקים למגוון רחב יותר של חומרי מזון, ולכן הם צריכים לאכול טווח רחב יותר של מזונות שחלקם מפוקפקים. בכל פעם שהם פוגשים מזון אפשרי חדש, הם מוצאים את עצמם קרועים בין שני רגשות מנוגדים שאינם מוכרים לניזונים ממזון ספציפי. לכל אחד משני הרגשות יש היגיון ביולוגי משלו: ניאופוביה, פחד הגיוני מאכילת דברים חדשים, וניאופיליה, פתיחות – הנוטלת סיכונים אך גם הכרחית – לטעמים חדשים.

רוזין גילה שהחולדה ממזערת את הסיכון הטמון בפתיחות לטעמים חדשים בכך שהיא מתייחסת למערכת העיכול שלה כאל מעין מעבדה. היא מכרסמת נגיסה קטנה מאוד מהמזון החדש (בהנחה שזה מזון) ואז מחכה לראות מה יקרה. לחיה יש ללא ספק תפיסת סיבתיות טובה למדי (למידה מעוכבת, כפי שהדבר נקרא במדעי החברה) כדי לקשר בין כאב בטן בהווה לבין משהו שהיא אכלה חצי שעה קודם לכן, וזיכרון טוב למדי כדי לאחסן את הממצא הזה כסלידה לכל החיים מהמרכיב המסוים הזה (דבר שמקשה מאוד להרעיל חולדות). הייתי יכול להשתמש בשיטה זו לבדיקת השנטרל שלי, לאכול נגיסה קטנטנה ולחכות ולראות מה יקרה.

מחקריו המוקדמים של רוזין על דפוסי התנהגות בבחירת מזון יצאו מנקודת ההנחה ש"הבעיה האומניבורית" תסביר במידה רבה לא רק איך ומה אנחנו אוכלים, אלא גם מי אנחנו כמין. מחקרים שבאו בעקבותיהם אשר עשו הוא ואחרים, באנתרופולוגיה כמו גם בפסיכולוגיה, תרמו רבות לאשר את הנחתו. התפיסה של דילמת האומניבור עוזרת לפענח לא רק את ההתנהגויות הפשוטות של בחירת המזון אצל בעלי חיים, אלא גם אדפטציות "ביו–תרבויות" מורכבות הרבה יותר אצל פרימטים (כולל האדם), כמו גם מגוון רחב של התנהגויות תרבותיות אצל האדם שקשה להסבירן בדרך אחרת. לגבי האדם, המזון הוא "לא רק חומר למאכל, אלא גם חומר למחשבה", על פי אמרתו המפורסמת של קלוד לוי–שטראוס.

דילמת השפע חוזרת על עצמה בכל פעם שאנו מחליטים לאכול או לא לאכול פטריית בר, אבל היא מופיעה גם במפגשים הפחות בסיסיים שלנו עם המזון: כשאנו בוחנים את הנתונים התזונתיים על קופסאות דגני בוקר. כשאנו בוחרים דיאטה להורדה במשקל (מעוטת שומן או מעוטת חלבונים). כשאנו שוקלים אם לטעום מחטיפי העוף החדשים המשופרים של מקדונלדס. כשאנו מתלבטים אם לקנות תותים אורגניים או רגילים. כשאנו בוחרים לשמור על חוקי הכשרות היהודיים או המוסלמיים (חלאל) או לחלל אותם. כשאנו מגדירים אם ניתן להגן מוסרית על אכילת בשר – כלומר אם בשר, או כל דבר אחר מאלה, אינו רק חומר למאכל, אלא גם חומר למחשבה.

השאירו תגובה: